הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אחרי שהסתיים באופן מוחלט מה שהסתיים היום, ניגבתי מהפנים שלי את המים הדימיוניים ששטפו אותם והסתכלתי בשעון.

הולי פאקינג שברי בייגל. 23:30. אפילו לא חצות.

אחרי כל מה שקרה הערב, כמות הדרמה הזאת, הרגשתי לפחות כאילו עבר עלי לילה שלם שעוד שנייה יקבל את גווני הכתום האלה של הזריחה שנוטים להעצים את תחושת ה-"כוסאמק העולם" שמתלווה ללילות מהסוג הזה.

תמיד חשבתי שהסצינות האלה שבהן בנאדם ממש שיכור קם באירוע משפחתי, חוטף מיקרופון ומתחיל לעשות בושות מול מלא אנשים קורות רק בסרטי קומדיה.

אז מסתבר שלא. ואני בטוח שהייתי נהנה מהסיטואציה הנ"ל הרבה יותר אם הבנאדם הזה שקם לא היה אמא שלי. ואם האירוע המשפחתי לא היה מסיבת 50 שנות נישואין לזוג שבו האישה סובלת מגרורות סרטן בכל הגוף שכנראה יהרסו אותה עוד זמן לא רב.

רציתי לכתוב פוסט על מה שקרה הלילה (הערב? הו, ישו המתוק...), אבל אני כבר מותש מנטלית.

התיאור המלא יגיע מחר, אם השם יהיה עסוק מכדי לדאוג שאני לא אכתוב אותו.

כי אני כזה כופר. שיואו.

אז מי שאוהב טראגדיות דרמטיות משפחתיות בעלות קורטוב הומור וסלמון לא טעים, שיחזור מחר.

מי שלא, שיחזור 7 שעות אחורה בזמן ויירה לאמא שלי ברגל.

אוח... לישון עכשיו.

יאללה, לילה טוב.

אוהב,

פילו

אה, ורוב הסיכויים שאני אצל ניצן בליל הסדר. זהו, ישראבלוג? זה מה שאתה רוצה לדעת כדי שאני אהיה חלק מהנושא החם?!

אתה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב מזה P=