הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אוי, מה, אני באמת מתכוון לכתוב עכשיו את כל הסיפור שהבטחתי...?

שייסה. רק התקציר שרשמתי לעצמי בוורד תופס שני עמודים! נכון, יש חתיכת מרווח מטורף בין כל שורה, אבל זה לא תירוץ.

טוב נו... יאללה. אולי זה יחזיר אותי קצת לשוונג (שוויגידי שוואנג!) של הכתיבה.

אגב, לפני שמתחילים, הערה חשובה:

נראה כאילו כמה מכם הבינו מהפוסט הקודם שזה הולך להיות פוסט משעשע בסגנון "חחחחחחחחחחח הוא הולך לכתוב שטויות מצחיקות על איך שאמא שלו השתכרה באירוע משפחתי ועשתה לו בושות חחחחחחחחחח והוא בטח יעשה את זה בשילוב עם ההומור הייחודי והמשונה הזה שלו חחחחחחחחחח וזה בטח יהיה ארוך מדי ואני אצטרך לקרוא את זה בחלקים כי הוא כזה חופר חחחחחחחחח פילו, איזה גבר-ילד-כורה-פחם-מנטלי אתה!"

אהמ... אני אהיה חייב להרוס לכם.

מכירים את זה שאתם רואים טריילר של סרט, ונראה כאילו הסרט הזה יהיה קומדיה מטורפת כי כל הקטעים בטריילר קורעים מצחוק, ואז אתם הולכים לראות את הסרט בקולנוע ובעצם זאת דרמה כבדה עם נגיעות של הומור טראגי ושהחלקים הכי מצחיקים היו אלה שראיתם בטריילר ומלא אנשים יוצאים מהקולנוע באמצע כי אין מספיק בדיחות פלוצים?

קודם כל, שלא תעזו לצאת מסרט באמצע! שילמתם על זה? תשבו עד הסוף ותלמדו להוציא את המירב ממה שהחיים הביאו אליכם! ... אוקי זאת הייתה יציאה קצת יהודית מצדי. תתעלמו. פשוט שאני שונא אנשים שיוצאים מסרטים באמצע. בעיקר כי 85% מהם הם אנשים שכבר עברו לפחות 85% מהחיים שלהם. ובעיקר בעיקר בגלל שמלא אנשים יצאו מ-"סקוט פילגרים" ומ-"לקחת את וודסטוק"! פראיירים. סרטים אדירים.

אז אותו הדבר בנוגע לפוסט הזה. למרות שאני בטוח ש-"אמא שיכורה דופקת נאום מביך על הבמה באירוע משפחתי" נשמע כמו פוסט קורע מצחוק (ואני שוקל ברצינות עכשיו לקרוא ככה לפוסט), מדובר בעצם בדרמה טראגית מדכאת על אישה מבוגרת במשבר שדופקת לעצמה את החיים ועל הילדים שלה שצריכים להתמודד עם המצב.

... ולפי מה שאני זוכר מהכתיבה שלי, אם זה היה סרט, הוא היה באורך 6 וחצי שעות. ועוד סרט בכחול לבן. יאקה.

יאללה, כל מי שלא רוצה להיות כאן כבר היה צריך לקום וללכת. הזדמנות אחרונה לעזוב.

או להביא פופקורן ושתייה. איך שבא לכם.

כולם במקום? סבבה.

*נועל את האולם, מקרין את הסרט ומכין את גלילי הניטראט להבערה בהמשך*

כמו שכתבתי בפוסט הקודם, החלק הכי הזוי הוא שכשכל הסיפור הסתיים, השעה הייתה בקושי 11 וחצי בלילה.

שבוע שעבר הוזמנו לאירוע קטן, חביב ומוקדם בערב לחגיגת 50 שנות נישואין של קרובת משפחה רחוקה ומבוגרת שאמא שלי מאוד אוהבת. נקרא לזוג ב' (הגברת) ו-א' (הלא-גברת). רגע, הם התחתנו בגיל 10? בני כמה הם בכלל...? דמאט, לא משנה. חגיגת נישואין מחודשת. זאת הפואנטה.

הנה הקאץ': לאותה קרובת משפחה יש גרורות סרטן בכל הגוף. למרות שממש לא רואים עליה והיא נראית בסדר גמור ומחייכת כל הזמן, אמא שלי אומרת בכל אירוע משפחתי שזה נס שהיא בכלל בחיים. אמא שלי, שלוקחת מאוד קשה את כל הסיפור, בחרה להבין שמסיבת הנישואין הזאת נועדה לשמש גם כמסיבת פרידה מאישה גוססת.

איזה כיף לצאת מהבית לאירוע משפחתי כשכל הסט הזה כבר בנוי לך בראש, הא?

מזל שאנחנו בהמות בתא המשפחתי הקטן שלנו. בארוחת הצהריים של אותו היום ישבתי עם אחותי והרצנו בדיחות שחורות על איך הזוג בטח ייצא לירח דבש במחלקת הגוססים בבית החולים. זה היה לפני שהגעתי לאירוע ונזכרתי מי זאת ב'. חבל. אני דווקא ממש מחבב אותה. היא נראית ממש כמו שסבתא שלי נראתה...

כשהגענו לאולם האירועים, נסיעה קצרה יחסית מהבית, אמא שלי יצאה מהרכב ראשונה. צעקתי על אחותי שעכשיו זאת ההזדמנות שלנו לברוח. שתשים גז. היא צחקה. בדיעבד, אני חושב שהיה עדיף לכולם אם זה מה שהיינו עושים.

האירוע באמת היה משהו קטן וחובבני.

האולם היה, בלשון המעטה, אייייייייייייייייייייייייייייייייייייייהיהיהיהיהי-לא-תודה.

בכניסה היה שולחן קטן עם כמה בקבוקי משקאות חריפים (מותגים זולים ולא מוכרים. חוץ משטוק, שגם אותו אני מכיר באמצעות סיפור טראגי אחר...) ומשקאות קלים, מגש עם סלמון על קרקרים ומגש עם דברים מרובעים ומטוגנים שתקוע בהם קיסם. ליד השולחן עמד מוזג שנראה כאילו הוא הגיע מטירת דרקולה, אם טירת דרקולה הייתה גם מכון רפואי לגברים עם פיגור שכלי קל.

מזל שאני אוהב סלמון.

חבל שאני לא אוהב קרקרים ישנים ועבשים.

ואחרי שאכלתי 5 כאלה, אני עדיין לא בטוח אם הדברים המטוגנים היו גבינה או לא. היה מישהו שבכלל חשב שאלה שניצלים.

במילים אחרות... לא הגענו בשביל לאכול. מזל שהייתה לנו ארוחת צהריים טובה לפני שבאנו.

אני לא יודע איך, אבל אחרי 10 דקות שעמדנו בכניסה זה כבר הרגיש כאילו אמא שלי שתוייה. מהירה, הזקנה הזאת.

התמקמנו בשולחן שלנו אחרי שנגמר החלק המביך שבו אני כל פעם מחדש לא מזהה את קרובי המשפחה שלנו ("איך קוראים שוב לזאת ששם ליד באר המשקאות?" "אביטל. זאת אחות של דודה פנינה. אתה מכיר אותה בתור אמא שלך." "... אה. ... רגע, מי את?"). אחרי כמה זמן הגיעה דודה גלעדה, שאמא שלי ואחותה השנייה נמצאות איתה בכסאח מאוד קשה ורציני. כסאח שכולל גם אלימות פיזית והשחטת רכוש. קטע דפוק.

כשהיא התיישבה לידי בשולחן שבו יושבת גם אמא שלי זה... הרגיש קצת כמו מתכון לאסון. אסון מהסוג הרע. כמו שהיה בסרט 2012. לא, לא אסונות הטבע שהופיעו בסרט, הסרט עצמו. פשוט נוראי.

האירוע התחיל באופן רשמי כשכולם התיישבו במקומות והקרינו סרט שהילדים של הזוג הנשוי הכינו על החיים שלהם. היה סרט יפה עם הרבה תמונות וקטעי וידיאו. אפילו היה קטע מביך ומשעשע כשהופיעה על המסך תמונה סקסית של ב' בבגד-ים כשהייתה צעירה. לא ידעתי אם לשרוק עם האצבעות או לא. בעצם, כשאני חושב על זה, אני בכלל לא יודע איך לשרוק עם האצבעות. המ.

בגלל שאחותי ואני לא הרגשנו ממש בנוח באירוע, גם בגלל פיל-הסרטן (WTF?) שהיה במקום ושכולם התעלמו ממנו וגם בגלל המתחים הלא נעימים בין אמא שלי והאחיות שלה, הסתגרנו שנינו תחת חוש ההומור השחור המיוחד שלנו. אני לא זוכר במיוחד דברים ספציפיים, אבל זכור לי שאחרי חלק מהבדיחות, כששנינו נקרעים מצחוק, זרקנו לאוויר משפטים בסגנון "וואו אנחנו הולכים לגיהנום כל כך מהר!", "אני בטוח שהשטן מסתכל עלינו עכשיו מלמטה וחושב 'לא קול, אחי.'" ו-"אפילו הכותבים של סרטי מת לצעוק היו אומרים שזאת בדיחה מוגזמת שנעשתה בחוסר טעם.".

דודה גלעדה, שישבה לידי, התחילה לשאול אותי כל מיני שאלות על הצבא ועל מה אני עושה עכשיו, כי מלא זמן לא דיברנו. למרות שהיא בכסאח עם אמא שלי ועושה לה את המוות, אני לא יכול להיות חרא אליה כי היא מעולם עשתה משהו כדי לפגוע בי. ככה זה. איכשהו יצאתי טאואיסט חביב שכזה. לכו תבינו. אז עניתי לה בנימוס על השאלות שלה, שאלתי אותה לשלומה ונתתי לה את מספר הטלפון שלי כשביקשה.

שום דבר נורא, נכון?

טעות.

יצאתי החוצה וראיתי את קבוצת המעשנים המצומצמת של המשפחה: אחותי, דודה פנינה ו-ח', חברה לחיים של דודה פנינה. עכשיו, ח' הוא ימני קיצוני, מוגזם בדיעותיו, אבל למרות הקיצוניות המטומטמת שלו הוא עושה את דודה שלי שמחה ומכין אחלה בשר על האש כשאנחנו באים, אז אני מחבב אותו.

אהמ... לפחות, חיבבתי אותו עד אותו הרגע שהתקרבתי לשולחן והוא אמר לי שאם אני מתיישב לידם הוא פשוט קם והולך.

מסתבר שהוא ממש זעם עלי שבכלל דיברתי עם גלעדה. שבגדתי בכבודו ובכבוד פנינה ואמא שלי כשדיברתי עם ה-"בהמה" ההיא שרק מנסה לפגוע בהם כל הזמן.

לא היה לי מושג איך לענות לו אפילו. הדברים שהוא אמר היו כל כך ילדותיים וחסרי היגיון שפשוט בהיתי בו עם פה פתוח.

דיברנו על זה כמה דקות, כשאחותי תוקפת אותו ואומרת לו שהוא מגזים וכשאני פחות או יותר יושב שם בהלם חסר מילים. התחלתי להסביר את נקודת המבט שלי ורגעים ספורים אחרי זה ח' התנצל, אמר שהוא לא יכול לשבת לידי, קם והלך.

עכשיו, אני בנאדם רגיש מאוד. אני יודע שקצת קשה לראות את זה מתחת למעטפת הבוץ הקשיח שעוטף אותי (היום שישי - עושה מקלחת), אבל כל דבר שנאמר לי מקבל התייחסות עצומה.

אחותי, שמכירה את הרגישות שלי, נשארה לדבר איתי קצת והסבירה לי שהוא אמר דברים מטומטמים ושאני צריך להתעלם ממנו. שאם הוא יקום משולחן ויילך באחד מהאירועים המשפחתיים הבאים בטענה שהוא לא יכול להיות במחיצתי, כל המשפחה תפנה לו את הגב.

כפרה עליה. ידעה בדיוק מה להגיד לי כדי לאזן קצת את ההלם שלי.

אז זאת הייתה המכה הראשונה של הערב.

הגיע זמן האוכל. בופה. הדבר שנותן בימינו את ההרגשה הכי קרובה ללצוד את האוכל שלך.

בדרך לבופה אני עובר ליד ח' שפתאום מרגיש לי כמו האויב המושבע החדש שלי. כן, אני מאוד רגיש ומאוד מקצין את הרגשות שלי. זה הופך כל יום לחוויה.

חוצמזה, היה לי מצחיק לדמיין אותו לבוש בתחפושת של נבל-על.

הסלמון, שנראה כמו הדבר הכי טוב בבופה, נגמר לפני שהספקנו להגיע אליו.

חזרנו לשולחן וטעמנו מהסלמון של אמא.

גועל נפש. שכחתי שלא באנו בשביל האוכל.

פףף. אני פשוט בונה בפוסט הזה את הרקע והאווירה הכי מבאסים בעולם. איזה מצחיק זה ^^

אבל ששש, אנחנו מתקרבים לקליימקס. ואז בכלל הפוסט הזה יהיה מבאס! D=

ב', כלת השמחה, הסתובבה בין השולחנות והצטלמה עם כולם. אמא שלי קראה לה כמה פעמים כדי שתבוא להצטלם איתה וכבר היה די ברור שהיא שתתה לא מעט. אמא שלי נוטה לעשות פאדיחות כשהיא שותה אז לא ייחסתי לזה חשיבות. אחותי ואני כבר רגילים לזה. אפילו יש בינינו ובין קרובת משפחת אחרת בגילנו תחרות תמידית של "אמא של מי עושה יותר בושות כשהיא שותה". אבל עוד לא ממש הבנתי כמה היא הגזימה עם השתייה באותו יום וכמה זה הולך להרוס את הערב. ולתת לנו את מדליית הזהב בתחרות ה-"פאדיחות של האמא השיכורה".

אחרי שהצטלמנו עם ב' והיא התרחקה מהשולחן, אמא שלי התחילה פתאום לבכות לי על הכתף.

נורת אזהרה ראשונה.

כששאלנו אותה מה קרה ולמה היא בוכה היא מלמלה משהו בסגנון "איזה מן חיים אלה...". היה לי מוזר לשמוע אותה אומרת את המשפט הזה, כי ל-ב' יש דווקא בעל וילדים מצליחים שמאוד אוהבים אותה. אז שאלתי אותה על מי היא מדברת. היא מלמלה שהיא לא יודעת.

נורת אזהרה שנייה.

אחותי ואני דיברנו איתה קצת וניסינו לעודד אותה. אמרנו לה שגם לה נעשה סרט ויהיה לה פי 2 יותר זמן מסך כי לא צריך להראות את אבא.

היא צחקה. שיטת ההתמודדות הקלאסית של המשפחה עבדה.

שלב האוכל עמד להסתיים והבאתי לשולחן צלחת מלאה בקינוחים, עוגות וגלידות, ובגלל שאחותי כל הזמן בדיאטה שמתי גם קצת סלט ירקות בצד. חשבתי שזה יהיה מצחיק. אנשים הסתכלו מוזר על הצלחת שלי. דמאט.

התיישבתי ליד אמא ובצמוד למסך נעמד איזשהו רב מפגר למראה (אני יודע שאני משוחד לרעה, אבל הוא באמת נראה כמו דביל) שהרים את המיקרופון והתחיל לדבר שטויות לא ברורות על זוגיות ואהבה בעלות מוטיב דתי מעורפל. משהו על זה שאהבה יכולה להיות כמו נהר, או כמו כד או כמו ציפור, ושהאהבה שצריכה להיות בין זוגות היא אהבה של ציפור שמנופפת בכנפיים באחידות. ואחרי שהוא זיין על זה את השכל כמה דקות, הוא אמר שהוא מאחל שהאהבה של כלת וחתן האירוע תהיה בכלל כמו מעיין.

WTF, יהדות.

כל המונולוג המפגר הזה שלו אמא שלי גיחכה מזלזול ומשיכרות. אני גיחכתי מזלזול ומציניות טהורה.

הרב סיים לדבר ושם את המיקרופון בצד. אמא שלי צחקה וקמה מהשולחן. הייתי בטוח שהיא הולכת לשולחן המשקאות לארגן לעצמה עוד כוס.

היא ניגשה למיקרופון, הרימה אותו ונעמדה מול כולם.

מהירה, הזקנה הזאת.

עדיין לא הבנתי את חומרת המצב. סימנתי לאחותי שתוציא את המצלמה להנציח את האירוע המביך.

אחותי כבר קברה את עצמה בין הידיים.

אבל אל דאגה. למזלי, הצלמים של האירוע נעמדה מול אמא שלי והנציחו כל רגע וכל מילה. נפלא.

ובמילים אלו בדיוק, בתנועות צדדיות שהזכירו לי טיפה את קפטן ג'ק ספארו, פתחה אמא שלי את הנאום הממלכתי שלה:

"שלום. אני אביטל, בת של *בלה בלה בלה שטויות של קרבה משפחתית*. כבודו של הרב במקומו מונח..." ("אבל...", התחילו לענות לה קולות מהקהל, שבהחלט שייך למשפחה הצינית שלנו) "... אבל הייתי רוצה להגיד כמה דברים.

"אני די שיכורה עכשיו. שתיתי עשר כוסות של רום וקולה (נשמעו קולות התפעלות מהקהל. עשר כוסות?! איך היא הספיקה??? לעזאזל, אמא שלי נינג'ה!) והילדים שלי הם אלה שיושבים פה בשולחן מולי ומתקפלים בבושה כי אמא שלהם עושה להם בושות."

התפלאתי שאחותי לא ברחה החוצה. כשחשבתי על הדרך הכי טובה להתמודד עם המצב, איכשהו מה שיצא החוצה היה שהסתובבתי, הרמתי יד ונופפתי לקהל בחיוך נבוך. ניסיתי לרכוב על הגל. לא ידעתי שהוא מוביל לשובר גלים. שבנוי מכרישים. רובוטיים. שנשלחו מהעתיד לחסל אותי. עם כפית.

ואז אמא התייחסה לפיל שבחדר.

רגע, התייחסה...? לא לא לא. "התייחסה" זה גימוד של מה שהיא עשתה.

היא הורידה לפיל שבחדר את המכנסיים וזיינה אותו בתחת לפני כולם.

זה התחיל ברמיזות עדינות על המחלה ועל ההתמודדות עם הסרטן, ואיכשהו עבר בחדות ללדבר על המחלה ועל כמה שהיא קשה.

המילים שהיא אמרה לא היו כאלה נוראיות, אבל בגלל שהיה כל כך ברור שהיא שיכורה עד כדי חוסר שליטה על עצמה, זה היה מביך לכולם. חוצמזה, ברגע שהיא התחילה לדבר על המחלה עמדו לה דמעות בעיניים. זה כמעט הרגיש כאילו היא עושה הספד ל-ב'. אף אחד לא הרגיש בנוח.

היא התחילה לגלוש לפרטים אישיים, דיברה גם על סרטן שיש לעוד מישהו במשפחה ("לא צריך לדבר על זה!", צעקו עליה מהקהל). סיפרה שכשלה היה סרטן לא היה מי שיתמוך בה. ש-ב' צריכה להיות אסירת תודה על האהבה של א', ושהיא מאחלת לעצמה ולילדים שלה אהבה שכזאת.

לא. הדברים שהיא אמרה לא היו רעים.

אבל למה לעזאזל היא צריכה לעשות את זה כשהיא שיכורה מהתחת וכשהיא על סף דמעות, ועוד באירוע שצריך להיות משמח?

לאורך הנאום שלה, שהרגיש כאילו הוא זוחל ומתמשך לנצח, בעוד שאנחנו מוקפים בשתיקה ומלמולים מובכים של עשרות אנשים, לא ממש ידעתי איך להתמודד. היא אף פעם לא עשתה משהו שכזה.

הדבר היחיד שידעתי מניסיון הוא שאסור לי לבוא ולחטוף לה את המיקרופון מהיד. זה היה מתפתח לסצינה... אממ, סצינה פחות טובה.

אז בהתחלה ישבתי במקום וחיכיתי שהיא תסיים.

אחותי קברה את עצמה לידי וידעתי שהיא לא תתערב לא משנה מה. שהיא מתביישת מדי.

עברה דקה. שתיים. נעמדתי במקום וסימנתי לאמא שלי שתפסיק.

עוד דקה. עוד נצח.

הלכתי ונעמדתי לידה, מול המצלמה שהמשיכה להסריט את כל הסיפור והייתה תקועה לי בפרצוף (חתיכת צלם אידיוט), שמתי ידיים על הכתפיים שלה והפעלתי מספיק כוח משיכה כדי שתבין שהיא צריכה להתרחק מהמיקרופון, מבלי שאני באמת ארחיק אותה ממנו. באמצע הנאום שלה היא מצאה לנכון להוסיף "והבן שלי עכשיו ממש מנסה לדחוף אותי מהמיקרופון!". תודה לך, Captain Obvious.

מישהי שישבה שולחן לידנו לחשה איזו הערה על הנאום ומיד לאחר מכן אמא התייחסה למה שהיא אמרה. מתוך ניסיון להפוך את המצב לקצת יותר קליל הסתכלתי על הלוחשת, חייכתי ואמרתי "שיכורה שיכורה, אבל השמיעה שלה עדיין חדה." אמא צחקה קצת. הלוחשת חייכה במבוכה.

וכל הזמן הזה אני עומד ליד אמא שלי, שמזיינת את השכל, ושומע כל רחש, כל מלמול מהקהל. מזהה משפטים כמו "למה הוא מרחיק אותה מהמיקרופון?". אפילו לא יכולתי להסתכל עליהם. רק בהיתי באמא שלי ודירבנתי אותה שתסגור את הנאום.

אין לי ממש מושג איך, אבל בסוף זה נגמר. אמא שלי הצמידה את המיקרופון לפה שלי ואמרה לי לסכם, אז אמרתי "ושיהיה לכם המון מזל טוב, ומאוד נחמד לנו באירוע.". הקול שלי היה שבור ומוזר. חייכתי וגררתי את אמא בחזרה למקום שלה.

בשלב הזה התנתקתי מכל מה שקרה מסביבנו. התביישתי מדי מהאנשים שסביבנו. כעסתי על אמא. הייתי חייב לסגור את עצמי בבועה. הדבר היחיד ששמתי לב אליו הוא שאחותי כבר הספיקה לקום ולצאת לסיגריה.

ישבתי מול אמא והסתכלתי לה בעיניים ומבחינתי היא הייתה כל מה שקיים כרגע.

ברגע שהתיישבנו היא התחילה לבכות. אחרי כמה רגעים היא הסתכלה עלי בעיניים רטובות ובפרצוף מריר ושאלה אותי מה היא אמרה. איפה דנה.

הרגשתי כאילו אני מטפל בבת 15 שהשתכרה עד חוסר שליטה בפעם הראשונה בחיים שלה.

היא התחילה לקלל את האלכוהול. להגיד שהיא ממש הגזימה.

ילדה בת 15...

אחרי שהרגעתי אותה שהנאום שלה היה בסדר ושדנה בחוץ מעשנת, היא ייבבה שקשה לה כי היא יודעת מה עובר עכשיו על ב'.

לאמא שלי היה סרטן בעבר אבל היא התגברה עליו. בחצי חיוך שאלתי אותה "מה פתאום יודעת, מה, יש לך סרטן?".

היא הנהנה.

הלב שלי ירד לתחתונים.

איכשהו הצלחתי לשמור על קור רוח.

"אמא... מי אמר לך שיש לך סרטן? הרופא?". אמא שלי הולכת לבדיקות תקופתיות.

"לא... אני פשוט יודעת שיש לי... אני מרגישה את זה...".

הלב שלי עלה מהתחתונים. אממ... אוקי, זה דימוי די מגעיל ומשונה, אבל זה מה יש.

אמא שלי נוטה להגזים לפעמים ו-"להיות בטוחה" שיש לה סרטן שוב. כושילירבאק, אנשים שיכורים וההגזמות שלהם.

וכל הזמן הזה היא עדיין ממררת בבכי.

מזל שיש לה איפור קבוע, ככה לפחות הוא לא נזל לה על כל הפרצוף.

שאלה אותי שוב מה היא אמרה.

מה היא עשתה.

מה קרה.

איפה דנה.

ואז היא אמרה לי שהיא רוצה למות.

וכשהיא אמרה לי את, כמו שהיא כבר אמרה כמה פעמים בעבר, ידעתי שזה נאמר בלי קשר למה שקרה באותו הערב.

אמרתי לה כמה דברים שהצחיקו אותה. שגרמו לה לחייך במרירות תוך כדי הבכי שלה.

אני לא זוכר מה אמרתי. רק שהצלחתי להצחיק אותה.

אחרי כמה זמן ב', מחייכת כמו תמיד, נעמדה לידנו, הניחה את הידיים שלה על הכתפיים של אמא שלי ושאלה אותה למה היא בוכה. אמרה לה שהיא אמרה דברים מאוד יפים ושהיא לא צריכה לבכות. לאט לאט הגיעו עוד אנשים לדבר איתה על הנאום, מונעים מהצורך לשחרר איכשהו את גוש המבוכה הזה שנתקע לכולם בגרון. אחרי כמה דקות נראה כאילו היא הצליחה להתעשת קצת, אז השארתי אותה במקום שלה לדבר עם אנשים ויצאתי החוצה.

בחוץ ישבה דנה עם המעשנים.

התלוננה שאנשים מגיעים אליה ואומרים לה לא לכעוס על אמא, כי אמא התחילה לבכות לכולם שהילדים שלה מתביישים בה. זה עיצבן אותה כי הם לא יודעים איך אמא ברגיל. שזה רק קצה הקרחון.

בסופו של דבר חזרתי פנימה ואמא אמרה שהיא רוצה לחזור הביתה. תודה לאל.

פנינה ו-ח' עזרו לנו לסחוב אותה לתוך הרכב. התחבקנו, התנשקנו ולחצנו ידיים. כמו להילחם עם אש באש, הטרגדיה הקודמת עם ח' נמנעה באמצעות הטרגדיה החדשה עם אמא שלי. אי אפשר לכעוס על אדם שגורר את האמא השיכורה שלו לתוך אוטו, נכון?

וככה, יצאנו בשמחה חזרה הביתה!

... ועצרנו אחרי דקה וחצי.

אמא רצתה להקיא.

וככה מצאתי את עצי מחזיק את השיער של אמא שלי ליד עץ בצד הדרך כדי שהוא לא יתמלא בקיא בזמן שאנשים שעזבו את האירוע אחרינו עוצרים כל הזמן לידנו ושואלים אם הכל בסדר. קלאסי.

לקיא היה ריח מוכר. אה, נכון. רום. כמה מפתיע... (האמת שדווקא היה ריח של גלידה. גורם לי לתהות איך באמת מכינים רום צימוקים)

החלק העצוב הוא שהאוכל החצי מעוכל שנפלט מהפה של אמא שלי לא נראה טוב יותר מאיך שהוא נראה באירוע. כבר אמרתי שלא באנו בשביל האוכל...? טוב, בהתחשב בזה, דווקא נראה כאילו אמא שלי אכלה לא מעט.

פנינה, שנסעה לפנינו, עצרה גם היא כדי לעזור.

אמא התנצלה שהיא הביאה אותי למצב בו אני מטפל בה ככה. אמרתי לה שזה לא נורא, כי אני גם ככה צריך להתכונן למה שיהיה עוד עשר שנים כשהיא תיכנס לאישפוז סיעודי בבית האבות. צחקנו.

כשחזרנו לרכב (אמא עם שקית מול הפרצוף שלה, מנסה להקיא בכוח, ואני מזכיר לה שכדאי לנשום גם את האוויר מחוץ לשקית ההקאה...) אמא שוב שאלה מה היא אמרה מול כולם.

אם אנחנו אוהבים אותה.

כמה אנחנו מתביישים בה מ-1 עד 10.

ייפיתי את הנאום שהיא אמרה ואמרתי לה שלא היה נורא. היא שאלה מה בכל זאת הייתה הבעיה. "טוב... הנאום היה יפה, אבל בואי נגיד שהמוטיב המרכזי בו היה בעייתי.". צחקנו.

אחרי נסיעה מלאה בקולות הקאה חסרי תוצאה, הגענו הביתה. דנה נשארה באוטו ואני סחבקתי את אמא למיטה. שמתי לידה מגבונים לנקות את הידיים (אמא מקיאה באופן מבולגן...), מים לשתייה ודלי. שתעשה איתו מה שהיא רוצה.

חזרתי החוצה לדנה. היא דיברה בטלפון עם פנינה. בכתה. ישבתי לדבר איתה קצת...

היא אמרה לי שאני בטח לא יודע את זה, אבל אמא כל הזמן ככה. כל הזמן מדוכאת. היא פשוט מסתירה את זה כשאני בבית.

היא מפספסת תורים אצל הפסיכולוג. מדברת בגסות ובחוסר רסן אל אנשים זרים. נכנסת לסיטואציות שלא תמיד בטוח שהיא תצא מהן בלי פגע.

בוכה.

אומרת שנמאס לה מהחיים. מהמצב הכלכלי הבעייתי שהיא הכניסה את עצמה לתוכו.

מתפרקת.

ודנה...? אחותי, שהיא בסך הכל בת 25?

קשה לה. היא לא יודעת מה לעשות. נמאס לה מכל הסיפור והיא מתביישת באמא שלנו.

לא ידעתי מה להגיד ממש. לא היו לי הרבה מילים בפה. אז במקום הצד הרגוע והשקול שלי, הגעתי לחלק בי שלא רואים לעיתים קרובות. לצד הכועס. העצבני. האנוכי. "כיבינימאט, אני ילד בן 23. אני בקושי מצליח להבין מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי! עכשיו אני גם אמור למצוא לאמא שלי משמעות? סיבה להמשיך לחיות? לסדר לה את העניינים הכלכליים? לדאוג שתלך לטיפול פסיכולוגי?!".

אמרתי לדנה שזה מרגיש שוב כמו גיל 16.

ששוב אנחנו צריכים להתמודד עם אמא שמתפרקת ולא מתפקדת. שזה לא הוגן שאנחנו צריכים לחזור לשלב הזה בחיים שלנו.

היא אמרה לי שגם לה זה מרגיש ככה. שהיא אמרה את זה לאמא, שלקחה את זה מאוד קשה.

זה הרגיש לי כמו מכה. כל הסיפור הזה...

אבל דנה התעצבנה עלי ואומרת לי שהיא כבר מדברת איתי חודשים על מה שהולך בבית.

כנראה שעד אותו רגע לא ממש תפסתי עד כמה זה רע.

אני באמת נסגר עד כדי כך בבועה הזאת שלי? העולם הזה של אופטימיות והתעלמות ממה שרע...?

איך אני עושה את זה?

באמצע השיחה יצאה מהמקלט שליד הבית נערה מהחוג לציור ואמנות שאירגנו שם.

היו שם עוד כמה בנות. הזמינו אוכל. לא ברור מה הן עושות שם ב-11 בלילה לבד.

לזאת שיצאה החוצה היה כזה כובע פרוותי דבילי בצורת ראש של פיל. היא נשמע ונראתה די מעצבנת, אבל ממש אהבתי את הכובע הזה שלה.

חשבתי לעצמי שיום אחד, כשתהיה לי חברה, היא בטח גם תלבש שטויות חמודות שכאלה.

שממש היה יכול להיות נחמד אם החברה ההיפוטתית הזאת הייתה קיימת כבר עכשיו. שהיה לי לאן ללכת להתכרבל. מקום לקבור את הראש שלי בתוכו...

מישהי שתהיה חזקה בשבילי ברגעים הנדירים האלה.

דנה חזרה הביתה.

המשכתי לשבת בחוץ עוד כמה דקות לבד.

בהיתי בשמיים.

נשמתי כמה נשימות כבדות.

עצמתי עיניים.

נכנסתי למצב איפוס.

הסתכלתי על שעון היד שלי. רק 11 וחצי בלילה. שאלוהים ישמור...

חזרתי הביתה וחשבתי על להתחיל לכתוב את הפוסט (לפני שבוע וחצי. שתבינו איזה שבלול אני כשזה נוגע לכתיבה של פוסטים.)

הפעלתי את המחשב המשפחתי והדבר הראשון שעלה במסך הוא משחק מה-ג'ונג.

אמא שלי משחקת מה-ג'ונג כשהיא רוצה לנוח. כשיש לה יותר מדי דברים על הראש.

כששמתי לב מה השם של המשחק, צבט לי קצת בלב מרוב אירוניה.

Mahjong Escape.

יום אחרי.

הלכתי ישר לחדר של אמא ובדקתי שהיא בסדר.

אוי נו... על מי אני עובד. רציתי לבדוק שהיא בכלל חיה.

היא חייכה והודתה לי על הדברים ששמתי לה ליד המיטה.

אמרה שהיא יודעת שזה אני ששמתי אותם, כי במצבים כמו אתמול, אני נוטה להתעמת עם הבעיות ומנסה לפתור אותן. אחותי, לעומת זאת, בורחת.

היא ביקשה שאני אדבר עם מישהו בנוגע לכסף שהוא חייב לה.

ביקשה שאני אגיד לו מה היה יום קודם. אולי זה יגרום לו לרחם עליה ולהחזיר לה את הכסף.

אמרתי לה שאני מוכן, אבל היא חייבת להפסיק עם זה.

היא חייבת להפסיק עם יצר ההרס העצמי הזה שלה. לקוות שאנשים ירחמו עליה ויחזירו לה את הכספים שהם חייבים לה.

כי הטיפוסים האלה... הטיפוסים האלה הם חלאות.

ואפילו אם היא תכניס את עצמה לחרא הכי עמוק בעולם, זה לא ישנה אצלם שום דבר.

והיא חייבת למצוא דרך אחרת להתמודד עם הקשיים שלה.

היא שתקה קצת ואמרה לי שאני צודק.

אמרתי לה שאני רוצה שנשב היום שלושתינו, היא אחותי ואני, ונדבר על מה שקורה בבית.

היא הסכימה.

אז היא הסכימה. ביג דיל.

אמא שלי ואחותי יצאו מהבית לעשות קניות ביחד וחזרו עצבניות. כועסות

הן רבו.

מה שאומר ששוב אין עם מי לדבר.

ניסיתי לדבר עם דנה ולהזכיר לה שאנחנו צריכים לדבר על מה שקורה בבית. היא התעצבנה עלי, אמרה שאמא גם ככה לא מקשיבה לשום דבר, וסילקה אותי מהחדר שלה בטענה שהיא לא רוצה לדבר על זה ואני מעצבן אותה. שאני ואמא הורסים לה את החיים.

אז חזרתי לדבר עם אמא, שהסכימה איתי בבוקר שצריך ליישב את ההדורים.

היא אפילו לא זרקה מבט לעיניים שלי כשדיברתי אליה.

ניפנפה אותי עם תשובות של זיוני שכל. תשובות שאין להן שום תכלית מעבר ללסתום לי את הפה.

התעצבנה עלי.

אמרה שהבית שלנו גם ככה לא נורמלי ושאי אפשר לשנות את זה. אמרה בזלזול שהיא הייתה רוצה לראות את "החיים הנורמליים" שאני אצליח לבנות לעצמי כשאני אצא מהבית.ספגתי את ההאשמות שלה. הפסקתי לרגע את השיחה עם אמא כדי להזכיר לעצמי שמחוץ לבית הזה אני בנאדם אהוב. שיהיו לי חיים נורמליים ברגע שאני אצא מכאן. שאסור לי להקשיב לשטויות שהיא אומרת.

שאלתי אותה מה עם מה שדיברנו הבוקר.

היא ענתה לי כל מיני שטויות כתשובה.

אמרתי לה שרע לי בבית. זה היה אמור להיות שובר קרח מסוג כזה או אחר.

כתגובה, היא התיישבה בספה שבסלון, הרימה עיתון מהרצפה ושאלה אותי מה התאריך.

ההתעלמות שלה מהמשפט האחרון שלי שברה אותי.

התפוצצתי מבפנים והרגשתי איך הדם מתחיל לפעום. השרירים מתחממים.

הגוף שלי רצה להפוך את השולחן שמולה.

להרביץ.

לפרוק את כל הזעם שיש באדם שמרגיש כלוא בתוך המחשבות שלו.

אדם שלא יכול לשנות את הדבר היחיד בעולם הזה שהוא רוצה לשנות.

יצאתי החוצה, בוער מפנים.

הגוף שלי דרש הרס.

הרמתי מטקה שהייתה על הרצפה בחוץ (כבר אמרתי שהבית שלי הוא הר זבל אחד ענקי?) וזרקתי אותה בכל הכוח על הסברסים שבגינה האחורית שלנו.

ציפיתי שמשהו יתפוצץ כשהמטקה תפגע במטרה שלה.

לצערי, חוקי הפיזיקה בעולם הזה לא תואמים לאלו שבפרסומות של אולד ספייס.

את המטקה זרקתי בכלל עקום. היא פגעה באדמה לפני שהיא הגיעה לסברס.

שום דבר לא נשבר. שום דבר לא התנפץ או עשה רעש.

כל האנרגיה הזאת שלי התפוצצה החוצה והתבטאה במשב רוח קל. אחד די נעים, אפילו.

כוסאמק. איזה לא גבר אני.

רגע אחרי, כשקצת נרגעתי, נזכרתי במיכה שהיה מאורס לאמא לפני עשר שנים.

אני זוכר שפעם אחת הוא התעצבן כל כך שהוא יצא החוצה וניפץ משהו על הרצפה.

פחדתי ממנו באותו הרגע. חשבתי שהוא השתגע.

אבל באותו הרגע הבנתי בדיוק מה עבר עליו.

הבנתי מה קורה לאדם הגיוני כשמכניסים אותו לעולם בו כל ההיגיון שלו שווה לתחת. בו אין עם מי לדבר.

עולם שבו אף אחד לא רוצה לשמוע את מה שיש לך להגיד. שלא משנה כמה תדבר וכמה תסביר, הכל ילך לשווא.

וזה מה שאמא כמו שלי יכולה לעשות לבנאדם.

ובגלל זה מיכה עזב אותה.

ובגלל זה...

טוב,

דיברתי עם כמה אנשים מאז על המצב בבית.

על הסצינה הדפוקה הזאת שהייתה.

ודבר הוביל לדבר ו...

כן.

נראה לי שאחרי שאני אכנס לקבע, כשאני אקבל משכורת נורמלית, אני אמצא מקום משל עצמי.

אצא מהבית הזה.

אני לא רוצה. אני אוהב את אמא שלי. את אחותי. את הכלבים. את הבית.

אני לא רוצה להרגיש כאילו אני זונח את אמא שלי מאחור. אין לה זוגיות, אין לה חברים... רע לה. קשה לה.

אבל אני חייב לצאת מכאן אם אני רוצה לחיות את החיים שלי.

מצחיק, איך שדבר מוביל לדבר...

חה.

טוב

הבטחתי, קיבלתם.

עד הפוסט הבא, שיהיה עליז ומשעשע.

חג שמח.

אוהב,

פילו (שיט, שכחתי מגלגלי הניטראט. טוב נו.)