אז למי שלא יודע, אני אחד מהדגלנים המחליפים באימונים לטקס יום העצמאות. רוב הסיכויים שכולכם לא יודעים כי נראה לי שאפילו לא הספקתי לכתוב על זה מילה בבלוג...
הכרתי את הילה, זכרונה לברכה.
הספקתי להגיע לרחבה בערך חצי דקה אחרי שערימת הזבל הזאת התמוטטה על מי שהיה שם. "ערימת הזבל" היא הקונסטרוקציה של עמודי התאורה וההגברה. פשוט שאחרי מה שקרה, אחרי שערימת הזבל הזאת הרגה את החברה שלנו, אני מתקשה לתאר אותה בדרך אחרת.
קראתי את מה שהיה כתוב בעיתונים היום על מה שקרה. "ישראל היום" היו תמציתיים. הפתיעו אותי ואת הדגלנים האחרים לטובה. אבל "ידיעות אחרונות" פשוט כתבו שטויות על גבי שטויות...
דברים שבכלל לא קרו.
למען השם, בכתבה על הילה הם אפילו שמו תמונה אחת לא נכונה של קצינה אחרת שצועדת איתנו.
אז התעצבנו כולנו וישבנו במעגל וצחקנו על ההמצאות שלהם. כבר התחלנו להתמודד עם הכאב עם קצת צחוק.
אבל בתור מישהו שהיה שם, אני מאוד רוצה לכתוב מה קרה. לפרוק.
הבעיה העיקרית היא שביקשו מאיתנו באופן מפורש לא לדבר עם העיתונות. ולמרות שאני יכול לתרץ בכיף שלא דיברתי עם אף אחד, שסתם כתבתי את זה לעצמי, ושגם ככה אף אחד לא באמת קורא לי את הבלוג (אווו...), אני לא מרגיש בנוח לפרסם משהו שכזה. כנראה שזה לא נובע כל כך מערכי צה"ל ומהיותי קצין מוסרי לתפארת מדינת ישראל, אלא... טוב, מתוך כבוד להילה.
את הפוסט אני אכתוב בכל מקרה. אשים בטיוטות.
אולי אפשר למנוע ממני לפרסם שטויות (קנו קולה! ותביאו לי חצי!), אבל ביום שבו יוכלו למנוע ממני לכתוב שטויות שעוברות לי בראש...!
ביום הזה...! אהה... אממ, כנראה שתהיה להם איזו דרך לשלוט על המוח שלי או משהו שכזה? שבב מחשב שיוצר פולסים חשמליים במיקומים אסטרטגיים במוח...?
אולי אני אפילו אהיה סייבורג. ישתילו את המוח שלי במכונה... מקווה שלא מכונת ברד.
איייהיהיהיהי. בריין פריז פור לייף.
אהמ.
תסלחו לי. סטיתי להומור המוזר הזה שלי.
הוא נחמד בלעזור לי להתמודד. למרות שהוא קצת מפחיד אנשים סביבי.
חפיף. תסתגלו, כלבות.
אניוואי...
אז את הפוסט אני אכתוב.
רק שלאחר מכן, נשאר רק לחשוב אם לפרסם אותו או לא.
יש מצב שאני אתייעץ עם גורם צבאי. אחד המפקדים שנכחו באירוע.
כי מאוד חשוב לי שזה יהיה חלק מהבלוג. שזה יהיה זמין לאחרים לקרוא.
למרות הכעס שלי על העיתונים (כי כשאני חושב על זה, לא ממש בדקתי את החדשות באינטרנט ובטלוויזיה... פשוט לא היה לי רצון או כוח.), דבר אחד כולם כתבו נכון.
הילה שלנו, הילה היקרה והמתוקה שלנו...
הילה שהייתה צועקת עלי כל פעם שהייתי מרביץ לה בכובע (לזכותה יאמר שאני די מעצבן)
הילה שהייתה צווחת בספונטניות וקורעת אותנו מצחוק עם השטויות שלה
הילה שכל הזמן הייתה עם האייפון וטייגה כל דבר אפשרי
הילה שרק לפני שבוע ישבתי איתה על חוף הים וניגנו ושרנו ביחד...
... הילה נהרגה אתמול בתאונה מחרידה ובטרם עת.
וכולנו אוהבים אותה ומתגעגעים אליה. כולנו מתקשים כל כך לדעת שהיא איננה עוד איתנו.
יהי זכרך ברוך, ילדה מקסימה.
נוחי על משכבך בשלום...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
