אני חושב שהיום, ממש לפני כמה דקות, התנפץ בתוכי איזה משהו
כשצעדתי הביתה מתחנת האוטובוס.
ביומן המיושן שלי כתבתי כבר בגיל 10 חלומות שחלמתי בלילה על אהבה.
חלומות על זוגיות ילדותית משונה.
היא ואני היפיפיה והיחפן של סרטי דיסני. שנינו חולקים ביחד ספגטי. שנינו מאוהבים.
כבר בגיל 10 רציתי להיות מאוהב.
קצת משונה, לא?
בגיל ההתבגרות הייתי מדבר אליה. אל האהבה שלי.
הייתי מדבר אליה מתוך ידיעה שאיכשהו היא שומעת.
גם אם לא במילים.
איכשהו, היא מרגישה אי שם שאני מדבר אליה. אותה אחת שנועדתי להיות איתה.
וכשקיבלתי צמרמורת
או כשמשהו צבט לי בתוך הגוף בלי סיבה
ידעתי שהיא מדברת אלי
או שאני מרגיש את הכאב שלה
או את השמחה שלה.
כששמחתי או כשהרגשתי טוב
הייתי מחייך אליה ומשתף אותה
וכשכאבתי
הייתי מתנצל בפניה
ומרגיע אותה שאני אהיה בסדר.
האהבה הזאת שהרגשתי בלב לא הייתה טבעית.
היא הרגישה אמיתית אבל גם לא הייתה הגיונית.
אז אימצתי את ההסבר היחיד שהצלחתי למצוא.
אהבה מיסטית.
אהבת אמת.
נפש תאומה.
מישהי שחלקה איתי בעבר חיים קודמים
ושנועדה לחלוק איתי גם את החיים שיבואו.
אז האמונה באהבה
והפחד מהמוות
הם שני הדברים שמאז ומתמיד היו טמועים עמוק בתוך היסודות של מי ומה שאני.
רק שמעולם לא הייתי מאוהב.
ואחרי שהייתה לי חברה טובה שפתחה אותי לאהבה אנושית אמיתית
ואחרי שהייתה לי חברה ראשונה
וחברה שנייה ושלישית
ואחרי שעשיתי סקס...
לא אהבה.
סקס.
ואז הייתה עוד איזו מישהי עם המון כימיה אבל שום דבר מעבר לזה
ולמרות הכל, מעולם לא הייתי מאוהב.
אפילו לא הרגשתי קרוב לזה.
והכי התעצבנתי לראות את כל בני האדם המטופשים האלה
הולכים סביב וטוענים שהם מאוהבים ושהם היו מאוהבים אינספור פעמים
ושהיא מאוהבת בו אבל זה לא נועד לקרות
ושהוא מאוהב בה אבל הוא צריך את החופש שלו
וכל השטויות האלה שלא באמת היו האהבה האמיתית שלי
שזכיתי להכיר כבר מגיל 10.
הם מסתובבים להם ומדברים על אהבה שהיא לא אהבה
ורק אני, שיודע אהבה,
לא מוצא אותה.
כולם תמיד אמרו לי שזה מקסים
אבל מטופש ולא אמיתי, ושחבל עלי
ואני התעלמתי וחייכתי אליה.
והזמן עבר
ואיתו החוויות שלא היו האהבה שלי
וההרגשה דהתה.
אני כבר לא מדבר אליה.
אני חושב עליה לפעמים.
מסתכל על השמיים ונזכר בה, כי יש לה את אותם השמיים שלי יש
אבל אני לא אוזר את האומץ לדבר אליה.
כי פתאום, זה קצת מטופש.
וגם אם זה לא, עדיין אין צורך לדבר.
כי היא מרגישה.
אין צורך במילים.
לא באהבה שכזו.
לאחרונה אני כבר מדבר עם בנות
אולי אפילו קצת מפלרטט
ואני חושב על סקס
ועל זוגיות שהיא לא האהבה שלי.
סתם זוגיות.
אפסית ונטולת קסם.
כזאת שלא תמלא את החלל,
אבל תמלא חללים אחרים.
(ולא בקטע כזה...)
זכיתי להכיר הרבה בנות
והרבה זוגות
והרבה אהבות של אנשים אחרים
שלא עזרו לי בכלל להאמין במשהו כמו האהבה שלי
או ביכולת שלה להתקיים.
... טוב,
אולי היו כמה מקרים בודדים...
בכל מקרה,
בסוף היום
כשהייתי כבר במיטה והבטתי על התקרה של החדר שלי,
אותה תקרה שהייתי מדבר אליה בגיל ההתבגרות,
האמנתי.
אבל היום, ממש לפני כמה דקות
כשצעדתי הביתה מתחנת האוטובוס,
המוח שלי ניהל עם עצמו שיחה
כרגיל
ואיפשהו בסבך המילים, הצטלבו ביחד כמה מילים כמו
"אהבה"
"פנטזיה"
ו-"אין"
והבנתי פתאום שחלק ממני פשוט לא מאמין.
אז הפסקתי לרגע לצעוד
ואולי, בעצם, ברגע הזה
שום דבר לא התנפץ עדיין
אבל בהחלט נוצר סדק
ודרך הסדק, ברחה לה צעקה נוראית:
"אתה בכלל לא יכול להיות מאוהב באף אחת שהיא לא היא. והיא לא קיימת."
ובשלב הזה,
אין לי ספק,
כבר אפשר היה לזהות רסיסים שעפים באוויר.
"כשרק יצאתי לעולם, לקחתי איתי שק עצום וכבד. השק האט אותי מאוד, אבל היה מלא כל טוב.
התקדמתי, צעד אחרי צעד נגרר, עד שיום אחד החלטתי שברצוני לראות את העולם כולו, ואדם הרוצה לראות את העולם כולו, אינו יכול לעשות זאת כשהוא מתקדם באיטיות.
אז קרעתי חור בשק, ושלפתי מתוכו את הכעס ואת העצב והשיגעון, ועוד רגשות רבים שהרגישו לי מיותרים ושהפכו אותו לכבד כל כך.
וככה, כשאני קל יותר, התחלתי לרוץ בעולם.
עם הדרך, הרגשתי מהיר יותר ויותר, עד שיום אחד השכלתי לבדוק את השק שאיתי.
גיליתי שבמהלך הדרך, מבעד לקרע שעשיתי בעבר, התרוקנה תכולתו של השק וכעת הוא ריק.
את השק הריק השארתי מאחור.
עכשיו, אני מסתובב חופשי בעולם. נישא על כנפי הרוח, מתרוצץ לכאן ולשם במהירות שיא ללא הפסקה ומנסה לראות את הכל.
חסר משקל.
חסר נטל.
חסר כל."
(Peggy Lee - Is That All There Is?)
(איזה מוזר ומצחיק זה לדעת שהתחושה הגועשת הזאת היא רק זמנית, ותוחלף באחרת בקרוב... כנראה, אופטימית ושמחה יותר.)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
