הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

באמת שתכננתי לכתוב כאן פוסט חפירה-פילוסופי על ההשפעות של משחקי מחשב על החיים האמיתיים וההיפך, אבל יש לי יותר מדי זמן איכות עם חברים.

זה מה שקורה כשקונים משחקי קופסא טובים מדי! הא... צרות של עשירים ^^

אז בגלל שאין לי זמן ו\או כוח ובגלל שמחר אני נוסע לבסיס בדרום לשלושה ימים, תצטרכו להסתפק בתיאור מילולי של סיטואציה מהיום.

היום לקחתי את הרכב לבסיס בגלל שהייתי צריך להביא איתי שתי עוגות גדולות. העוגות נועדו לטקס הרמת הכוסית שלנו, הקצינים החדשים בדרגות הסרן, ולעוד קצינה שהשתחררה מהצבא בשבוע שעבר.

עוגת קצפת "יער שחור" ועוגת גבינה אפויה. אום נום נום P(=

הקטע המצחיק בלקחת איתי את האוטו לבסיס הוא שבגלל שאני לא לחוץ להגיע בזמן לאוטובוס הישיר שלי הביתה, אני נוטה להישאר בבסיס הרבה מעבר לזמן שהיה מתבזבז לי אפילו אם הייתי מפספס את האוטובוס האחרון. קטע לא ברור. אני מאשים את הפסיכולוגיה.

בסוף היום, בערך שעה אחרי סוף היום הרגיל שלי,כשנסעתי בבסיס לכיוון שער היציאה, קלטתי על המדרכה חיילת שנראתה כאילו התחשק לה בספונטניות לראות מה המהירות הכי גבוהה שבה היא יכולה לרוץ תוך כדי לבוש צבאי מדוגם ומלא. חיילת קטנה וג'ינג'ית שכזאת. מערכת אוטומטית במוח/לב/מערכת הרבייה שלי כבר הסבירה למוח שלי למה כדאי לו להאט את הרכב. ואם לא, אז חבל... דווקא יש לו אונות יפות.

עצרתי ליד החיילת ושאלתי אם היא צריכה טרמפ לאנשהו.

בשביל הפרוטוקול: רוב הסיכויים שלא הייתי עוצר לחיילת מכוערת. ... או לחייל.

היא שאלה אם אני יכול להקפיץ אותה לאחד השערים ואמרתי שכן, כי גם ככה אני בדרך.

חיילת קטנה, חמודה, ג'ינג'ית מתולתלת עם משקפיים עגולים גדולים.

חומד.

היא התיישבה לידי וכבר ידעתי שבגלל שהיא נראית לי חמודה, אני אעשה לעצמי פדיחות.

באופן מפתיע, לא עשיתי.

דיברנו קצת על התפקידים שלנו ושאלתי אותה לאן היא ממהרת.

לאוטובוס שלה. היא גרה ליד חיפה (כמו שהסתבר לי אחרי חילופי מילים מביכים על כמה שאני גרוע בגיאוגרפיית הארץ...).

שמות לא החלפנו.

הגענו לתחנת האוטובוס שלה מחוץ לשער הבסיס וראינו שהאוטובוס בדיוק יצא מהתחנה.

אמרתי לה שאני מצטער שלא הספקנו, נתתי לה לרדת (תודו שחשבתם שאני אחטוף אותה וזהו), איחלתי לה בהצלחה והמשכתי ליסוע.

ככה שהתרחקתי יותר מהג'ינגית, ככה גם התפוגג מסך הביישנות והנימוס הכפוי שלי.

פתאום הבנתי שאני בכלל נוסע בכיוון שהיא צריכה.

יכולתי להציע לה שננסה לעקוף את האוטובוס ולתפוס אותו.

יכולתי לתת לה טרמפ עד לתחנת אוטובוס מרכזית אחרת שאולי תעזור לה.

יכולנו לשבת ביחד כל הזמן הזה, לדבר ולהכיר ולהחליף שמות.

היא הייתה יכולה לשמוע את המוזיקה שלי שניגנתי ברמקולים של הרכב ולהגיד לי שיש לי טעם טוב במוזיקה. היינו מדברים על הטעם המוזיקלי שלנו ומחליפים הערות שנונות ומשעשעות והייתי מצחיק אותה והיא הייתה אומרת דברים חמודים שהיו גורמים לי להתעניין בה באמת, לא רק בגלל המראה החיצוני שלה.

ובהתאם לחוקי דומינו-הכאוס הבינלאומיים, היינו מגלים שנועדנו לחיות ביחד, היינו מתאהבים ומקימים משפחה וחיים באושר ואפילו עוד יותר אושר עד סוף לוח השנה של בני שבט המאיה.

וככל שאני ממשיך בנסיעה שלי ומתקרב הביתה

ככל שאני מתרחק מהחיילת, הבחורה החמודה ההיא שבקושי החלפתי איתה מילים כי אני נבוך וביישן ברגע שמישהי מוצאת חן בעיניי,

ככה מתחזקת אצלי האמונה שבגלל הביישנות שלי הפסדתי את אהבת חיי.

בשיא הרצינות.

קצת מצחיק (=

הקטע הנחמד הוא שעם כל הלקאה עצמית שכזאת אני מסיק מסקנות ומפיק לקחים לפעם הבאה.

אם אני אתקל בחיילת הזאת שוב... טוב, א-ז זה כבר יהיה אחרת ^^

אבל עד אז...

דרומה.

יאכס P=

אוהב,

פילו