בבית קברות קטן מאוד, שנמצא צמוד לשדות של איזה מושב, המנוח כבר מובל לכיוון הקבר שלו.
מסביב יש מעט מצבות עומדות והרבה חלקות פנויות.
על אחת המצבות הראשונות שכובה אישה מבוגרת עם משקפי שמש שלא מסתירות בהצלחה מרובה את היגון שלה. היא לא באה להלוויה שלנו. היא שם כדי להתאבל על מישהו אחר. אני מסתכל על המצבה ורואה שזה מישהו שנפטר השנה.
עשרות האנשים שבאו להלוויה שלנו עוברים את המצבה משני הצדדים. כמו מים זורמים. נעים בכוחות האבל שלהם, אף אחד מהם לא עוצר לנחם אותה.
אני חושב קצת אם לעשות משהו, אבל אז אמא שלי מקדימה אותי. היא לא צריכה לחשוב, אמא שלי. היא מתרחקת ממני וניגשת אל האישה.
אמרתי פעם ואומר זאת שוב: מהירה, הזקנה הזאת.
אמא שלי, שלא מכירה את האישה האבלה, מחבקת אותה ושואלת אותה שאלות. האישה האבלה מתייפחת בבכי מחודש ומלטפת בגעגועים את השם שחרוט על המצבה.
אני קולט שברי דברים שנאמרים ביניהן אבל שומר על מרחק של מטר מהמצבה.
קוראים לה דבורה.
מתחת למצבה נמצא בעלה שנפטר.
היא לא רוצה מים, תודה.
אישה אחרת מגיעה מאחורי, מופיעה דרך כל האנשים שבאו להלוויה שלנו, ועוזרת לדבורה להתרחק מהמצבה. מפנה לאנשי ההלוויה את האזור.
אמא שלי ניגשת אלי ואומרת לי שלדבורה יש בן אחד שגר בארה"ב ושכל מה שהיא מבקשת מבעלה המנוח הוא שיבוא וייקח גם אותה. אמא שלי שאלה אותה איפה היא גרה והבטיחה שתבוא לבקר.
אני מחבק את אמא שלי חזק ושנינו הופכים שוב לשני משתתפים בהלוויה שלנו.
אישה מבוגרת נוספת מגיעה מאחורי ונאחזת במצבה שלידנו כדי להתקרב להלוויה. משתמשת בה כמשענת.
אני מסתכל שוב על המצבה וקורא את השם.
ד"ר חנוך טנן.
אני חושב לעצמי שכשאחזור הביתה, אברר קצת מי היה ואיך זה שאשתו אהבה אותו כל כך.
כשאמות (המילה שהכי מצמררת אותי בשיר "רקמה אנושית"...)
אני רוצה שבגן העדן שלי אוכל לראות את ההלוויה שלי
ולשמוע את הדברים שיגידו עלי האנשים.
כל האנשים.
לא רק אלה שמדברים מעל הקבר.
ואני רוצה לראות ולשמוע את האנשים שיבואו לשבעה
ולגילוי המצבה
וליום השנה
ואז אני רוצה לפרוץ החוצה מהקבר שלי ולחבק את כולם ולהגיד להם כמה המילים והסיפורים שלהם נגעו בי
כי אני לא באמת רוצה להיות מת.
... ואני גם לא אפרוץ החוצה כזומבי או משהו שכזה.
אגב, הפוסט הזה בכלל בכלל לא מתאר את מה שקרה לי בשבוע האחרון.
הייתי במשהו שנקרא אוקטוברן, שהיה סוג של פסטיבל היפי מגניב לחלוטין וחינמי בחוף הבונים.
הייתה חוויה מדהימה ומשנת חיים. אני מרגיש כמו בנאדם אחר. אחד אפילו עוד יותר טוב! (הייתם מאמינים שזה אפשרי?)
אני עדיין מלקט בראש זכרונות כדי שאוכל לכתוב פוסט.
פשוט שאבא של חברה של המשפחה מת, והייתה הלוויה היום.
צריך איזו מכה שתעזור לי לחזור לשגרה. מה לעשות.
עד הפוסט הבא (וואו יהיה לי קשה לכתוב אותו והוא יהיה כיפי וארוווווווווךךךךךךךךךך ^^ )
אוהב,
פילו
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
