הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

שני אחים ואחות עומדים מסביב למיטה שעליה ישן אבא שלהם ומסתכלים.

המבט הופך למחשבות

שהופכות לדמעות

שהופכות לשקט

שהופך לדיבור

שהופך לזכרונות

שהופכים לחיוכים

שהופכים לצחוק.

זה נכון שהחיים הופכים למוות

אבל, גם המוות ממשיך והופך, במידה מסוימת, לחיים קצת אחרים...

(... ובורקסים מיותרים הופכים לשומן. אהמ.)

שני אחים ואחות עוזבים את הדירה שבה חי אבא שלהם

וממשיכים לחיות.

בשבוע וחצי האחרון כתבתי המון.

משמות וטלפונים של אנשים שהיו בקשר עם אבא שלי, דרך מודעות אבל, ההספד שכתבתי לאבא, זכרונות מצחיקים מהשבעה (כי כמו שהסברתי לבחורה אוסטרלית אחת: זאת מ-מ-ש לא הייתה ישיבת שבעה סטנדרטית...) וכיתוב המצבה, ועד רשימה של דברים מוזרים יותר ומוזרים פחות שראיתי בדירה של אבא שלי.

למעשה, יש לי מחברת ספירלה שחורה שהייתה עלי מההתחלה ושבה כתבתי את כל הדברים האלה. מחברת המוות של אבא. Death Notebook.

אז נזכרתי כמה אני בורח לכתיבה.

בעצם... אני כבר לא בטוח אם מדובר בכתיבה או בזכרונות.

אני לא בטוח אם אני אפרסם כאן משהו מהדברים שכתבתי.

אני לא בטוח שיש לי בכלל כוח.

אני עייף נורא מכל הסיפור הזה. הסיפור הזה שעדיין לא נגמר, כי יש עוד כמה נושאים לטפל בהם.

בכל השבוע הקרוב אני כנראה אקח חופש מהצבא רק כדי שאני אוכל לסגור את הפרק הזה מאחורי כמו שצריך ולהמשיך הלאה.

אני כבר לא באבל. אני בפוסט-אבל. את הכאב שהיה בי הוצאתי בעיקר עם הדמעות של ההספד, ליד הגופה של אבא בבית הקברות.

למרות שלכו תדעו מה יקרה בהמשך...

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אקח קמח ופלפל מהמטבח, אצא החוצה, אסיר את כל מודעות האבל מהעמודים שמסביב לבית, אלך ליותם ואתן לו להכין לי לביבות.

ואם לא תסלחו לי, אני אעשה את אותו הדבר בדיוק.

אז עזבו שטויות. אל תשמרו טינה ותסלחו.

חנוכה שמח, ביצ'ז.

אוהב,

פילו