הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

הערת המחבר שאיננה למעשה עניינית לפוסט והיא בעצם די מיותרת כשחושבים על זה אבל בא לי לכתוב אותה בכל זאת (אגב גם כל הדברים האלה נכנסים כנראה בקטגוריה של "הערות המחבר"): את הפוסט הזה כתבתי ללא שן עליונה מספר 21. נראה איך זה ישפיע על הכתיבה...

יש שיגידו שמרוץ רעננה שהתקיים ביום שישי האחרון היה מרוץ רעננה ה-24. אני חולק על האנשים האלה, טוען שהם הרוצחים בעיירה ומעלה הצבעה להוציא אותם להורג. למה? כי אני בעצם הרוצח ואני רוצה שכולם ימותו (משחקי חברה = כיף). אבל גם כי מרוץ רעננה האחרון היה מרוץ רעננה הראשון שהשתתפתי בו.

... אם זיכרוני אינו מטעה אותי. הכל קצת מעורפל אצלי בראש כשזה נוגע לזיכרונות עד גיל 16. ואז מאוד מעורפל עד גיל 18. ואני כמעט אף פעם לא זוכר מה עבר עלי בשבוע האחרון. ג'יזס, איזה מוח לא תקין יש לי \=

למה לעזאזל השתתפתי במרוץ רעננה?

הסיפור מתחיל, כמו כל הסיפורים, באות גדולה ומסולסלת...

לפני שלושה חודשים קיבלתי מייל לתפוצה כללית ברשת הצבאי שאומר "מי שרוצה להשתתף במירוץ רעננה, שיגיד לי ואני אצרף אותו. חינם אין כסף. אגב, מי שמשתתף במקצה של ה-10 ק"מ פטור מלעשות מבחן כושר לקצינים שכולל כפיפות בטן, שכיבות סמיכה וריצת 2 ק"מ השנה...".

באופן מעט משעשע ומאוד דבילי, הטריגר הראשוני שגרם לי לחשוב שאני רוצה להשתתף במרוץ הוא דווקא עצלנות. ריחפה לי בראש המשוואה שאומרת שהשתתפות במרוץ = פטור מבוחן כושר. וממש רציתי פטור מבוחן כושר. ממש ממש רציתי פטור מבוחן כושר. אני שונא לרוץ ולהזיע ולהתקלח בבסיס, יחד עם אנשים אחרים מהבסיס. בכלל, אני שונא כושר.

אז, חשבתי לעצמי, אני אשתתף במרוץ, ארוץ  10 ק"מ ולא אצטרך לעשות בוחן כושר!

כמובן שאז נזכרתי שלא עשיתי כושר בערך שנתיים, מה שאומר שלסיים 10 ק"מ ייקח ליייי.... מממ, 23.5 דקות. (10 דקות ריצה במהירות  8 קמ"ש, 2 דקות עד שמישהו יראה אותי שוכב על הכביש ויזמין אמבולנס, 5 דקות עד שהאמובלנס יגיע ו-6.5 דקות לסיים את שארית המסלול בנסיעה עירונית בהולה של 80 קמ"ש)

ובכן, מה עלי לעשות כדי להסתגל?

התשובה, לצערי, הייתה להתחיל להתאמן.

וככה, לפני שלושה חודשים, התחלתי לרוץ עם תמי חברתי הטובה מתוך כוונה להכין את עצמנו לריצה של 10 ק"מ, ואם כבר, למה לא, להיפטר מכמה קילוגרמים ספציפיים בגוף שלי שאני לא מת עליהם.

החלטתי שאני מתפלצן עד הסוף. הלכתי לחנות ספורט והשתמשתי בנקודות הספורט של הקבע שלי כדי לקנות סט אחד של ביגוד לריצה + נעליים מיוחדות לריצה לאנשים עם כפות רגליים דפוקות כמו שלי (פלטפוס. הטענה שלי הם שהן בעצם בסדר גמור, פשוט שאני צריך להלך עליהן כמו אדם-זאב...). למה סט אחד? כי פאק חבר'ה, הדברים האלה יקרים!

החברים שלי בפייסבוק זכו לראות בכל שבוע שלושה עדכונים על המרחק שרצתי והזמן שלקח לי לרוץ אותו, ודאגו להוסיף את ההערות האוהבות שלהם ("מה זה, אני זוחל יותר מהר ממך!", "בואו נראה אחרי כמה ריצות הוא מוותר ומפסיק", "די כבר להציף ליאת הקיר בשטויות הלא מעניינות האלה שלך!!!" וכדומה...).

היו צחוקים. פעם אחת נתפס לי השריר ברגל באמצע הריצה, מה שהוביל לריצה שהייתה ארוכה יותר מקודמתה ב-700 מטר וב-15 דקות.

גם הייתה לי מחלה די קשה שגרמה לי לאפס קצת את הזמנים שלי.

... ושבוע של עצלנות שבו לא התחשק לי לרוץ. טיהי \(=

... אוקי אוקי, ואז עוד שבועיים של עצלנות! עזבו אותי באמאשלכם.

באחת מהפעמים שבהן רציתי לצאת לרוץ בבסיס, לא היה אפשר בגלל חזירי בר שהסתובבו בחוץ. ... כן, זה לא תירוץ. נשבע. אמיתי לגמרי. נו זה לא תירוץ! 0= הנה, כדי להוכיח לכם שזה לא תירוץ, שתדעו שלמרות הכל, רצתי באותו יום! על הליכון בחדר כושר (תנאי שירות בבסיס פלמחים בו-יה!). מה שכן, גיליתי שמחרפן אותי לרוץ על הליכון. התחושה הזאת של לרוץ במקום, לקפצץ למעלה ולמטה מבלי שהנוף סביבי משתנה במשך יותר משעה, גרמה לי ממש להרגיש כאילו משהו התקלקל בעולם. לא אהבתי את זה ואני לא מתכנן לעשות את זה שוב.

אחרי שלושה חודשים, למרות כל הקשיים והעצלנות (ממש לא כיף לרוץ עם פלטפוס. או עם שנאה עזה לריצה.), הצלחתי לחצות בכמה הריצות האחרונות את סף ה-10 ק"מ בזמן של שעה וכמה דקות.

הייתי מאושר. מאושר ומותש. והיה לי קקי. אז עשיתי קקי והלכתי לישון. ... עם חיוך.

יאפ, זה היה יום מקסים.

בסופו של אימון, מגיע רגע האמת. אתמול בבוקר, מאושרים, טובי לבב וקלילי גוף, אני, תני ויותם (בעלה של תמי) לבשנו את בגדי הריצה שלנו והלכנו לפארק רעננה כדי להשתתף במירוץ. יותם סיפר לי שרק בשנים האחרונות מרוץ רעננה נהיה כזה אטרקציה שמושכת קהל ושפעם בקושי היו מגיעים אליו אנשים. היום עושים מזה הפנינג שלם, עם הופעות על במה ורמקולים שמשמיעים מוזיקה מחורבנת שאנשים אוהבים ושטויות שכאלה. אחד מהמופעים היה של שתי בנות שזכו באליפות הארץ באקרובטיקה (?). המופע היה מעולה ועיצבן אותי שבמהלכו כמעט ואף אחד לא התייחס אליו, ובסופו אף אחד לא מחא כפיים. לישראלים אין תרבות או נימוס בקטעים האלה...

אמממ... טוב, נראה לי שזה סוף הסיפור לא? \=

כלומר, יש גם את המרוץ שהשתתפתי בו. סיימתי בשעה ו-22 שניות, שיא אישי נכון לעכשיו, אחרי שהרגשתי שאני כמעט מתעלף בעלייה של הקילומטר האחרון לריצה. אבל זה לא מעניין אף אחד. גם לא זה שעדיין כואבות לי הרגליים ושאני מתחרט על כל רגע. באמת. אני צולע. פיזית. אבל היי! יש לי עכשיו פטור מבוחן כושר ^^ ייאי ייאי ייאי.

שלא תחשבו שכאן זה מסתיים. אני מתכנן להמשיך לרוץ פעמיים-שלוש בשבוע ולחזור לעשות גם כושר של בטן-ידיים. בעצם, זאת הייתה המטרה. לחזור לכושר ולהגיע למצב שבו אני מרוצה מאיך שאני נראה ומהיכולת הגופנית שלי.

אבל עזבו אתכם משטויות. במקום זה, בואו אני אתאר לכם דברים מטומטמים ומצחיקים ועוד שטויות שקרו לי ביום המרוץ...

שטויות של מרוץ

בשלב ההזנקות, הודיע הקריין כי עוד מעט יתקיים "מרוץ אופני-יד לנכים". כמה דקות לאחר מכן, הקריין החליט לתקן את עצמו והודיע על הזנקת "המקצה לאופני-יד". מה לעשות, קצת קשה לרוץ כשאתה לא משתמש ברגליים (=

כשישבנו ודיברנו, פתאום הבנתי שבעצם אין משתתפים שעושים סתם דברים מגניבים במרוץ הזה. יחד עם המקצה התחרותי של 10 ק"מ, יש גם מקצה עממי של 3 ק"מ, שהוא ממש לא קשה וכנראה שאנשים עושים אותו בשביל הכיף או משהו שכזה. ... ג'יז, אנשים דפוקים \=

בכל מקרה, בגלל שהמקצה הזה די קליל, החלטתי שהחל משנה הבאה אנחנו נשתתף בו סתם בשביל הכיף. נבוא מחופשים ונעשה שמח. למשל, אפשר להתחפש לזומבים ולרדוף אחרי אנשים, או שאפשר ללבוש חליפה מכוערת ולרוץ בצורה עקומה תוך כדי קריאות במבטא איטלקי כבד של "איטס אה רייס! איי אם ווינינג...!! D= ".

גם חשבתי על רעיון פרסומי למכבי, אחת מהספונסרים של המרוץ שהמוטו שלה היה שהיא "מקדמת את הבריאות": יהיה סטנד גדול על גלגלים שרשומה עליו המילה "בריאות" ורצים בחולצות של מכבי ידחפו את הסטנד הזה קדימה לאורך המסלול. גט איט? כי הם מקדמים את הבריאות! D=

... מה, להישאר בכימיה? \= דמאט. תמיד רציתי להיות איש פרסום P= נו טוב.

כשהגיע זמננו לרוץ והתקדמנו לקו הזינוק, תמי הזכירה לי שתמיד יש צלמים לאורך המסלול ושלכן חשוב תמיד לחייך אליהם ולהיות פוטוגנטי. זה הצחיק אותי כי נזכרתי ב-MEME של RIDICULOUSLY PHOTOGENIC GUY ובאמת דאגתי לחייך אל כל צלם שעברתי לידו. ... נראיתי בטח קצת כמו מפגר. ולא צילמו אותי הרבה. זה מה שקורה כשאתה מפונק ומעדיף לרוץ בצל על המדרכה, הרחק משאר הרצים שנצלים על הכביש.

היו הרבה אנשים על קו הזינוק לקראת ההזנקה. יש מצב שיותר מאלף. הקטע המפגר הוא שכולם היו צריכים לרוץ. אחרי ההזנקה, פשוט נשארנו לעמוד במקום במשך דקה בערך כי אי אפשר היה להתקדם. זה גרם לקטע מביך של "3... 2... 1... צאו!" ואז דפקתי פרצוף מאושר של "קדימה!" ו... נשארתי במקום, מוקף באנשים. עברו עשר ועשרים שניות ומרוב שעמום התחלתי לעשות חיקוי של זומבי.

... לא יודע למה דווקא זומבי I= לפעמים אני מתחיל לדבר על סנאים.

נקמתם של המים

במהלך ריצות האימונים שלי לא שתיתי מים, כי עשיתי אותן בערב כשהיה חשוך ונעים,אז לא הייתי צמא. המירוץ, לעומת זאת, התקיים בשעות הבוקר המאוחרות, ורציתי למות מרוב שהיה לי חם.

כשחלפתי בריצה ליד הדוכן הראשון שבו חילקו מים לרצים, זה לא הפריע לי.

כשחלפתי בריצה לידהדוכן השני שבו חילקו מים לרצים, כבר הייתי סקפטי.

לקראת הדוכן השלישי נשברתי. תפסתי כוס מים, השפרצתי לעצמי שלוק לפה, ואז חשבתי שזה בטח יהיה מגניב להשפריץ לעצמי מים על הראש כדי להתקרר, כמו שאנשים שרצים במרתונים תמיד עושים.

ובכן, זה לא היה מגניב. זאת הייתה טעות מרה. בעצם, יותר בכיוון של טעות מלוחה.

שנייה אחרי שהשפרצתי על עצמי את המים, הם זלגו במורד הפרצוף שלי ומצאו את דרכם לפה שלי.

יחד עם כל הזיעה שהצטברה לי על הראש ועל המצח.

אני רק מקווה שאף צלם לא הספיק לצלם את ההבעה שעלתה לי על הפרצוף באותו רגע... (משהו כזה, בערך.)

נקמתם של המים חוזרת!

אז בסדר, למדתי מהטעות שלי. אבל עדיין, באזור ה-6 ק"מ נהייתי נורא צמא אז התקרבתי לאחד מהדוכנים לחלוקת מים. אגב, את הדוכנים האלה "הפעילו" קבוצות של ילדים בני 12 שחילקו כוסות פלסטיק חד-פעמיות מלאות במים.

רצתי לכיוון הדוכן, נחמד ומחוייך, וכדי להביע את רצוני בכוס מים החלטתי שיהיה נבון להשתמש בתנועה סיבובית של שתי הידיים. משהו בסגנון של "בוא, בוא". נבון, זה לא היה. מסתבר שהתנועה התמימה שעשיתי הייתה למעשה הסימון הבינלאומי ל-"תשפריץ עלי, תשפריץ עלי כאן ועכשיו!". אחד מהילדים שהחזיק את כוסות המים רץ אלי והטיח בעוצמה כ-200 מ"ל של מים על פרצופי ההמום. המשכתי לרוץ, מבולבל לחלוטין ועם הבעה מופתעת, כשהידיים שלי עדיין באוויר.

... ואז, משום מקום, קפצו מולי עוד שני ממזרים שהטיחו עלי גם הם את כוסות המים שלהם.

וככה צברתי בתוך חמש שניות חצי קילו נוסף של משקל עודף להמשך הריצה.

FML

נראה לי שהבנתי מה אני שונא בריצה.

זאת המונוטוניות. אני לא מקשיב למוזיקה כשאני רץ, אז מה שנשאר לי זה שעה של להניח רגל אחת מול רגל שנייה וחוזר חלילה.

הבנתי את זה הכי טוב במהלך המרוץ, כשכל הזמן חיפשתי לעצמי אתגרים למהלך הריצה שידרבנו אותי לא להשתעמם למוות.

דברים כמו לעקוף אנשים ספציפיים שמעצבנים אותי, או לדרוך דווקא על כוסות הפלסטיק שהיו זרוקות לאורך המסלול, או לספור את הנקודות הסגולות והצבעוניות שהתחילו לרחף לי מול העיניים בק"מ האחרון של הריצה.

אווו, ויש גם תחתים!

אני לא יודע על מה בנות מסתכלות במהלך תחרויות ריצה, אבל אני די בטוח שאני יודע על מה גברים מסתכלים...

תחת.

תחת תחת תחת. תחת מעוצב שמקפץ בטייץ' בצבעים שונים ומשונים. אפילו אני, אחד מהגברים הפחות גבריים בעולם הזה, לא יכולתי להפסיק להסתכל על תחת. ... של בנות, אני אדגיש ליתר ביטחון.

אפילו לא רק התחתים היפים. כל התחתים!

באיזשהו שלב, כבר התחלתי להכיר בנות לפי התחת שלהן.

למשל, הייתה את ההיא עם התחת הסגול (לגמרי עקפתי אותה בקילומטר האחרון), וההיא עם התחת חסר הצורה (נשארה מאחורי כבר באמצע המסלול) וההיא עם התחת של בת ה-12. ... אני לא אכתוב בת כמה היא הייתה באמת. אבל צאו מנקודת הנחה שזה תמיד יכול להיות יותר גרוע ממה שנראה לכם בהתחלה (=0

קיצר, אני יודע בוודאות שאני איש של ציצים, אבל... וואו. תחת ^^

אם יש משהו שלמדתי בבה"ד 1, זה מנטליות של רבאק. לעודד אנשים במהלך הריצה.

בדיוק בגלל זה, לקראת סוף הריצה עקפתי מישהי שהתחילה ללכת (תחת נחמד מאוד בטייץ' שחור וחולצה של יחידה צבאית כלשהי) ודירבנתי אותה ב-"יאללה, אנחנו בירידה, לפחות ריצה קלה!". כשסיפרתי ליותם שעשיתי את זה, הוא אמר שאם זה היה הוא במקומה הוא היה מנצל את שארית הכוחות שלו כדי לדפוק לי מכות.

לדעתו, לדרבן ככה אנשים זרים זה משהו מאוד גס, פוגע ומעליב, כי מי אני בכלל ומאיפה אני יודע מה המגבלות הגופניות של האדם השני ובאיזו זכות אני יכול לזלזל ככה באופן ישיר ביכולות הריצה שלו.

אני לא מסכים איתו. נראה לי שזאת דווקא דרך סבירה לעודד אנשים, אפילו אם הם זרים.

מה דעתכם?

אחרי שסיימתי את המירוץ והתיישבתי לנוח, גיליתי שאני קוסם.

אני לא אפרט בדיוק את הנסיבות, אבל בואו נגיד שביצעתי איזשהו טריק היעלמות.

אני אפילו את לכם את השם של הטריק:

"קסם האיזולירבנד הנעלם!"

"... מהפטמות!"

ושוב, מבלי לפרט יותר מדי, אני רק אגיד שהייתי נורא מאושר לגלות שביצעתי את הקסם הזה בטעות \(=

נקנח את החלק הזה של הבלוג עם תמונה להמחשה:

כן. התמונה הזאת ממחישה איך להצטלם כמו אידיוט.

לפחות אי אפשר לראות פה את האיזו שיש לי על הפטמות ^^

שטויות של איקאה

לקראת המעבר לדירה החדשה שלי, נדרשתי למצוא פיתרון לתצורה בעייתית של הסלון שלי באמצעות שולחן עם רגליים בגובה מתכוונן. למזלי, גיליתי שקיים שולחן שכזה באיקאה. למזלי (הרע, הפעם), באיקאה ראשל"צ לא היה הצבע המזעזע שאותו רציתי. אז אחרי שסיימנו עם המרוץ, אכלנו, התקלחנו ויצאנו לסניף של איקאה בנתניה.

חנינו ליד אוטו שפשוט עמד בחנייה כשהוא נעול עם דלת אחת פתוחה. זה היה מוזר.

כשנכנסנו לחנות, השומר בכניסה עדכן אותנו שהסניף נסגר בעוד שלוש דקות.

בכלל לא חשבנו לבדוק מתי הסניף אמור להיסגר. נטו היה לנו מזל.

כשעמדנו בתור קופה, פתאום הרגשתי מגע יד שמחליק לי בחינניות רבה על אזור התחת התחתון האמצעי. כן, אני עד כדי כך מדויק. זה אזור מאוד רגיש. בנים יבינו למה אני מתכוון!

מופתע ומבולבל בפעם השנייה באותו יום, הסתובבתי כדי להכיר את הבנאדם שעל הראש שלו אני אשבור את השולחן שבידיים שלי.

מאחור עמד גבר שזוף, בעל חזות הודית, אבל משהו לא הסתדר לי... הוא עמד רחוק מדי מאחורי.

ואז קלטתי שלידו עומד ילד קטן שפשוט החליט שהתחת שלי הוא האטרקציה החדשה בג'ימבורי. מבלי לייחס לזה חשיבות רבה מדי, הוא השעין עליו את הראש שלו וליטף אותו עם הידיים ו... ו... אלוהים ישמור, נראה לי שרק הרגע הבנתי שהוטרדתי מינית ע"י פעוט.

מה עושים?!? 0'=

אחרי איקאה נסענו לדירה החדשה שלי ומיקמנו בה את הפוף הענק החדש שלי ואת השולחן בעל הצבע המחריד.

ואז, בעוד אני יושב על הספה ומסתכל על מלאכת התפארת שמול העיניים שלי, פתאום זה הכה בי.

אני יודע בדיוק מה אני רוצה לעשות עם הסלון שלי.

ובשביל זה, אני צריך להשיג מדפים סגולים!!! D=

אני לא אגיד לכם למה, תנסו לנחש לבד (;

...

...

...

אוקי סיימתם לנחש כבר? ספרו לי מה ניחשתם! כי אני רוצה להגיד לכם למה אההאהאהאהאהאהא!!! D'=

אז ככה:

הפוף בצבע כחול בהיר, והשולחן בצבע ירוק וכשהם אחד ליד השני זה לגמרי נראה כמו חלק מצבעי הקשת ואני הולך לשים עוד ארבעה פריטים דומיננטיים בסלון שיהיו בשאר צבעי הקשת ותהיה לי מנורה עילית שתיראה כמו שמש ושטיח פרוותי כמו ענן והמוטיב יהיה קשת בענן ואעעעע זה כל כך ילדותי והומואי וזה הולך להיות כל כך יפה ומתאים לי ואני אוהב את זה!!!!!!!!! D'=

אגב, היום מצאתי את המדפים המושלמים. הכי בטעות שבעולם.

זה כאילו אלוהים רוצה שאני אעשה את זה.

ושאני לא אזיין לעולם.

אני באמת מתרגש מזה, אין לכם מושג עד כמה.

... מהדירה החדשה. לא מזה שאני לא אזיין לעולם.

שטויות גנריות

הגיעה השבוע בחורה אמריקאית לראות את הדירה שאמא שלי משכירה.

אמא שלי נורא מתלהבת ממנה, מסיבות שעדיין אינן בדיוק ברורות לי, וממש מתחשק לה לעשות בינינו שידוך.

היום היא דיברה עם הבחורה הזאת וגילתה שהיא קצת חולה, אז אמא שלי התנפלה על המטבח והכינה לא לא פחות מ-6 מנות שונות. אפילו אני לא זכיתי ליותר מ-3 מנות שונות בעשור האחרון, נראה לי. בגלל השידוך, היא ביקשה ממני שאני אהיה זה שאסע להביא לה את האוכל.

אז נסעתי.

והבאתי.

והלכתי.

ואז אמא שלי מתקשרת אלי ואומרת לי שהיא דיברה עם האמריקאית, ושהיא לא מבינה למה ברחתי כי היא רצתה להזמין אותי לקפה.

מסתבר שלא ממש הבנתי את זה כי הבחורה אמרה לי שהיא צריכה ללכת לאנשהו.

בכל מקרה, התקשרתי אליה והיא אמרה שהיא באמת רצתה להציע לי לשתות משהו אבל לא בדיוק יכלה, אז היא תתקשר אלי במהלך השבוע ונקבע כבר להיפגש.

זה אומר שאני עומד ללכת לדייט?

שיט |:

זמן לפינת עוד דברים מוזרים שפילו מגלה על עצמו!

שמתי לב שכשזורקים אותי לסיטואציה די אישית, אחד מהדברים העיקריים שאני עושה הוא להציב בדימיוני את אחד מהחברים שלי בנעלי ולשאול את עצמי מה הוא היה עושה במקומי, כדי שאני אוכל לאמץ טקטיקה זהה. הרעיון העיקרי פה הוא שהחבר שאני בוחר להציב, כנראה יגיב לסיטואציה הזאת באופן הכי פחות אינטרסנטי שאפשר.

לדוגמה: אם יש בחורה שאני מחבב ואני רוצה לחשוב לעצמי איך עלי להתנהג לידה, אני שם במקומי את יותם, החבר הנשוי שלי. כגבר נשוי, אין לו אינטרסים להרשים בחורה סתם בשביל הקטע, אז הוא יתנהג כמו עצמו, וזה גם מה שאני צריך לעשות.

דוגמה על רגל אחת. מאוד רעועה. שדואבת אחרי מרוץ רעננה ופלטפוס.

אני ממש, אבל ממש שונא צמחוניים קיצוניים. מאלה שלא מספיק להם לחיות את החיים שלהם איך שבא להם, אלא הם גם רוצים, בכוח כמעט, לגרום לאחרים לחשוב שהדרך הזאת נכונה גם עבורם.

הם פסיכיים. הם פסיכיים ודפוקים וקיצוניים ומעצבנים אותי נורא, כבנאדם.

יש לי חברה כזאת בפייסבוק שעם כל פוסט שהיא מפרסמת אני פשוט רוצה להרביץ לה. עם חתיכת סטייק ענקית, בעדיפות.פרה שלמה אפילו.

הצמחוניים האקסטרימיסטים האלה בוחרות ללחום את המלחמה שלהם תוך שימוש תמונות ערוכות פוטושופ (די גרועות, יש לציין) של גור כלבים שכוב על צלחת כשסכין פורסת ממנו חתיכות בשר (שנראה די טעים) ותוך ביצוע מעשי "טרור ציבורי" שכוללים זריקה של ראש של פרה במזרקה בתל-אביב.

לפי מה שהבנתי עד עכשיו, הרעיון העיקרי שלהם הוא להכניס הלם לתודעה הציבורית ולהזכיר להם שמה שאנחנו אוכלים הוא בעלי חיים. יצורים עם אבא ואמא ופרצוף ומה שלא יהיה.

יודעים מה דעתי על הנושא?

אם הייתי רואה ראש כרות של פרה במזרקה, זה כנראה לא היה מזעזע אותי בכלל. בעצם, גם ראש של בנאדם לא היה מזעזע אותי. לפחות כל עוד זה לא היה ראש של מישהו שאני אוהב (בא לי להכניס עכשיו רפרנס לסרט מעולה אבל זה הספוילר של החיים אז אני לא אעשה את זה. שירים את היד מי שמנחש על איזה סרט אני מדבר!)

ולמה הדברים האלה לא היו מזעזעים אותי?

בגלל התפיסה הפסיכולוגית-פילוסופית שלי את החיים, במידה מסוימת.

בגלל שהחיים האלה הם גם ככה, בתמונה הגדולה, אפסיים וחסרי פואנטה.

מה שמניע אותי לחיות הוא יצר אבולוציוני בסיסי, שהתווספו אליו כל מיני תודעות ורגשות ומחשבות על-מוחשיים של המוח האנושי, כמו אהבה ואמונה ותקווה, שאפילו יכולים להתנגד ליצר הבסיסי הזה להישאר בחיים.

אבל הקידוש הזה של "כל בעלי החיים הם חיים" של הצמחוניים/טבעוניים האלה היא פשוט שטותית.

חיים של פרה אינם שווים לחיים של אדם.

חיים של נמלה אינם שווים לחיים של פרה.

חיים של מלכודת ונוס אינם שווים לחיים של נמלה.

חיים של חיידק אי-קולי אינם שווים לחיים של מלכודת ונוס.

חיים של ג. יפית אינם שווים לחיים של חיידק אי-קולי.

למה אני אומר את זה?

כי בסדר, לפרה יש חיים. הפרה רוצה לחיות, כי זה מה שמוטבע ביצר האבולוציוני ההישרדותי שלה.

אז נניח שהפרה תחיה.

סבבה. הנה היא. חיה לה. הנה שם, באחו. הנה תסתכלו שם, על ראש הגבעה, עומדת פרה. רואים אותה שם?

יופי.

עכשיו היא חיה.

ועובר לו זמן.

מה קורה?

בדיוק. שום דבר. היא אוכלת-שותה-מחרבנת-ממליטה.

ז-ה ה-כ-ל. אלה הם החיים של הפרה. זה כל מה שהן עושות. חיות לשם החיים, בלי לתרום שום דבר לעולם הזה.

פרות לא יכולות להמציא תרופות למחלות.

פרות לא יכולות לפתח טכנולוגיות חדשות שיעזרו לקיים ולקדם את הגזע שלהן ביתר יעילות.

פרות לא יכולות להגות מחשבות מופשטות ולהביע אותן באופן כלשהו.

פרות לא יכולות להיות מודעות למשהו שקורה בקצה השני של העולם ולפעול כדי לשנות את זה.

פרות לא יכולות לעוף (just a fact).

פרות לא יכולות לספק אותי מינ-אממ, אוקי בעצם כן. לא משנה. לא משנה.

טוב, אני חושב שהעברתי פה את הרעיון שלי די טוב. (למרות שאני מאוד אשמח אם תוסיפו דברים לרשימה של "פרות לא יכולות..."!)

אגב, אני ממש נגד התעללות וגרימה של כאב ליצורים חיים אחרים, אבל הנושא הזה של התודעה לחיים פשוט מחרפן לי את השכל.

ואם תיפתח פה אי פעם חזית, אני מצדד באוכלי הבשר ומתגייס לתותחנים. אנחנו נירה בשר. בשר תותחים.

... אני נורא אוהב את הבית החדש שלי ^^ (למרות שאני עובר אליו רק בהמשך החודש)

ייאי

ואני נורא צריך ללכת לישון עכשיו.

וואו, כואבות לי הרגליים.

יאללה, עד הפעם הבאה (=

תשמרו על כושר

תבנו סביבכם סביבה שכיף לכם לחיות בה

ותאכלו משהו טעים (;

אוהב,

פילו