הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

למה היום היה לי יום טוב?

קודם כל, כי היום, במקום ללכת לבסיס, נסעתי לאוניברסיטה העברית בירושלים בשביל לקחת חלק ביום פתוח בנושא מסלול ישיר לדוקטורט בחקר מדעי המוח.

איזה כיף. זה שני דברים מגניבים באחד. לא ללכת למקום שאתה שונא + ללכת למקום שאתה רוצה להיות בו.

כל יום צריך להתחיל ככה! (והוא אכן מתחיל ככה באופן חלקי, כל בוקר שבו אני לא צריך ללכת למחלקה הגריאטרית בבית חולים כלשהו)

התעוררתי באיחור של שעתיים מהשעה שתכננתי לקום בה, ובכל זאת הגעתי למקום עשר דקות לפני שהתחילו המצגות.

כשהגעתי לירושלים, החלטתי בספונטניות להמר על מסלול הגעה לאוניברסיטה שמעולם בחיי לא ניסיתי. בעצם, המצאתי מסלול שנראה לי טיפה הגיוני מתוך אמונה שאולי יש הסתברות כלשהי שהוא יביא אותי לאוניברסיטה מהר יותר.

מעשית, נתקלתי באמצע הדרך במישהו שגם הלך לאוניברסיטה והוא הראה לי דרך סודית שמעולם לא הייתי מוצא לבד ושמובילה לאוניברסיטה בזמן אפסי.

יותר מזל משכל?

לא נראה לי. הייתי אומר שהם בשיוויון בערך. זה המצב האידיאלי ^^

באוניברסיטה, בקמפוס גבעת-רם שבו למדתי את התואר שלי שלוש שנים, יש שביל ארוך כזה שחוצה את הקמפוס. הוא נקרא "שדרת מאגנס", שמעבר לזה שיש לה שם אדיר, היא גם אחלה שדרה שבצד אחד שלה יש אדמה מלאה בעצים יפים וריחניים ובצד השני יש דשא ופסלים.

כל כך אהבתי לצעוד שם באיטיות ולחשוב לעצמי כשהייתי סטודנט. היא שקטה כזאת ונעימה... בזמן שצעדתי שם היום, ממש עלו בי זכרונות מוחשיים של הבנאדם שהייתי פעם. סטודנט עתודאי בן 21 עם אישיוז של ביטחון עצמי, לקויות סוציאליות קלות עד בינוניות עד קשות וחששות כבדים מקיומן של הפרעות נפשיות תורשתיות.

זכרתי מה זה להיות אני בתקופה אחרת. הרגשה נפלאה ומוזרה שקשה לתאר. בעיקר כשאני יודע שמאז השתניתי לטובה ולא מעט.

בהמשך הסתובבתי עוד קצת בקמפוס, שבכלל לא השתנה מאז למדתי בו לפני שלוש שנים.

צפה בי הרגשה משונה של ללכת שוב בבית. במקום מוכר ואהוב.

מממ... אני רוצה להיות שוב סטודנט.

כמו שאמרתי, הגעתי למקום הנכון עשר דקות לפני הזמן הדרוש.

הגישו שם כיבוד. סנדוויצ'ים ו... בוריטו.

למה הוספתי את שלושת נקודות הדרמה לפני הבוריטו?

ובכן, כי יש לי בעיה עם כיבודים שכאלה בימים פתוחים.

בכלל, בכל אירוע שכולל התגוששות עם אנשים זרים שמעולם לא פגשת בחייך.

הנה אני, ביום פתוח בנושא חקר המוח (על מדים. שקט. לא אוהב לשלם על אוטובוסים.), מוקף סטודנטיות חמודות שלא מכירות אותי, ואתם רוצים שאני אדחף לפה בוריטו מלא בממרח אבוקדו לפה?

ראיתם פעם מישהו אוכל בוריטו? אין דרך לעשות את זה מבלי להיראות כמו הבנאדם הכי דוחה בעולם!

אה, בעצם, למה אני אומר את זה? יש פיתרון אלגנטי. אפשר לנגוס ביסים קטנים מהצד העליון והכל יהיה בסדר. נכון?

טעות!!! 0=

כי אז כל הממרח אבוקדו ייזל לי על היד מהקצה השני ואני אמצא את עצמי דוחף אותה מהר לפה תוך כדי הסתגלות מהירה של מבנה הגוף שלי לזה של אדם שגילה הרגע להפתעתו הרבה שהוא סובל מניוון שרירים מתקדם!

ואם זה לא מספיק, אז כשהביס האחרון מתחיל להתפרק ביד אני חייב לדחוף את כולו לפה ולהיראות כמו אוגר מקסיקני מפגר!

למה לעשות כזה דבר?? למה?!?!?

... אבל ברור שאכלתי אחד.

לא היה משהו P=

קיבלנו שני דברים מגניבים בכנס:

הראשון הוא כדור מחיץ וכיפי שנראה כמו מוח (סקווישי סקווש!)

השני הוא קופסא עם סוכריות מנטה.

ברגיל לא הייתי מתלהב מקופסא עם סוכריות מנטה, אבל הייתי מוקף בבנות חמודות ואכלתי סרט שיש לי ריח רע מהפה ושמרוח לי ממרח אבוקדו בין השיניים. זה בא ממש במקום.

הציגו בפנינו חלק מהמעבדות, ובאחת מהן היו אקווריומים עם תמנונים שחוקרים אותם.

פאקינג תמנונים. איזו חיה יפה ומגניבה.

לא יכולתי להפסיק לבהות בהם כל הזמן שהיינו שם. עם איך שהם זזים ומסתכלים על האנשים בחדר ומשנים את הגוונים של העור שלהם.

החבר'ה מהמעבדה פחות אוהבים אותם.

מסתבר שתמנונים הם יצורים מניאקים. אוהבים נורא לברוח מהאקווריומים שלהם ולהשפריץ מים ודיו על החוקרים שלהם. אפילו השם המדעי שלהם מרמז על זה. Octopus Vulgaris. אהא. אמיתי לגמרי. גיליתי היום. תבדקו.

אחד מהתמנונים שבהיתי בהם נעצר פתאום בפוזה שגרמה לו להיראות בדיוק כמו פיל, כשבמקום חדק יש לו זרוע.

אני לא זוכר למי הייתה את התמונה הזאת בכותרת של הבלוג שלה (בטח ג'ו), אבל ישר נזכרתי בה:

במעבדה אחרת הסבירו לנו איך הם מסירים חלקים מגולגולות של עכברים כדי להסתכל על המוח שלהם במיקרוסקופ ולהבין איך הוא עובד.

בלי קשר לזה, מישהו שאל את המרצה שאלה שקשורה למסלול הלימודים.

תשובתו של המרצה: "לא מומלץ להגיע למעבדה בנושא חקר המוח עם דעות מקובעות. צריך לדעת לשמור כאן על ראש פתוח."

ואני אומר (בעודי מתופף על תופים דימיוניים סביבי): "סטיגידיש".

... ואני היחיד שצחק מזה \= לעזאזל. אנשים יבשים. ... חוץ מהאלה שעובדים עם תמנונים. הם רטובים במי-ים כל הזמן.

אחרי שהסתיים היום הפתוח, ניגשתי למזכירות הקמפוס ולקחתי את הדיפלומה שלי.

אותה דיפלומה שמחכה לי שם כבר שלוש שנים בגלל שלא יכולתי להגיע לטקס החלוקה. בגלל שהייתי בקורס קצינים בבה"ד 1. והיה עוצר כי היו התראות על חטיפת חיילים. ... פאק זה היה מעצבן.

עד כאן?

אני לא יודע למה, אבל יש לי מלא מקקים מתים בבית.

רק מתים. כבר מצאתי חמישה בשבועיים האחרונים.

והם לא היו פה קודם. הם מגיעים הנה, ואז הם מתים מעצמם לפני שאני מוצא אותם. זה הדבר הכי הזוי בעולם.

אני חושב שהבית שלי נבנה על גבי מקום מיסטי שאליו מגיעים מקקים כדי למות.

לא החלטתי אם זה משהו טוב או לא.

...

רגע. יש מצב שהבית שלי מלא ברעל ואני לא יודע על זה.

למה רק עכשיו אני חושב על זה?!?!? 0'= (חפיף)

והיום, בגלל שלא הייתי בצבא, חזרתי ישר הביתה מירושלים והיה לי מלא זמן פנוי.

אז באו אלי חברים.

והכנו מילקשייק מבן&ג'ריז (מישהו היה היום בחלוקת הגלידות חינם במפעל?).

ושיחקנו משחקי קופסא.

והם הלכו.

ואני עוד שנייה מסיים את הפוסט הזה.

ואני כבר אלך לישון.

ורק חצות (=

אז כן. בגלל זה היה לי יום טוב היום.

ואתם, מה אתם עשיתם היום כדי לחקור את המוח?? 0=

אגב, ברגע שהתיישבתי מול המחשב כדי להתחיל לכתוב את הפוסט הזה, הכיסא שלי נשבר בקול ריסוק עז והפיל אותי לרצפה.

אני מבין שאלוהים החליט לוותר על הרמיזות העדינות |:

קחו תמונה גרועה כי אני חסר אמצעים כאן:

ומי שיסתכל טוב יוכל לזהות את השולחן הירוק המגניב שלי.

אוו, מישהי בפייסבוק שמה קישור לדבר הבא.

הוא מקסים.

תהנו.

אני מצווה עליכם.

יאללה.

אוהב,

פילו