הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

היום הייתה לי תגלית מרעישה: התקרה בחדר השינה שלי לא מספיק גבוהה בשביל שאני אוכל לקפוץ על המיטה.

טוב... אולי זאת לא הייתה תגלית מרעישה במיוחד. יותר בכיוון של "תקרית בעלת קול עמום של ראש שפוגע בתקרת גבס". אבל עדיין, זה קצת מבאס לדעת שאני לא יכול לעשות על המיטה שלי את כל הדברים שאני רוצה... (וכן, לקפוץ עליה נמצא בערך בראש הרשימה. בעיות?)

אגב, הופתעתי מגל של "חיבובים" כשכתבתי את הסטטוס הנ"ל בפייסבוק. מסתבר שחברים שלי אוהבים לדמיין אותי דופק את הראש בתקרה.

זה... נחמד |:

אכלנו היום טוב, ובספונטניות.

קנינו תפוחי אדמה ונקניקיות ובייקון וגבינת צ'דר (יבורכו לעלם עלמי עלמיא אלוהי טיב טעם), ולמרות האינסטינקט המאוד אפיק-מיל-טיים שלנו לעטוף את הנקניקיות בבייקון ובגבינה ולטגן את הכל בשמן עמוק, הסתפקנו בפירה ובנקניקיות ובייקון על פלטה חמה. עם סלט. שנוכל להגיד אחרי זה לטבעונים שאנחנו אומניבורים ולא רק קרניבורים (=

באופן כללי אני לא אוכל הרבה מאז עברתי לגור לבד ואין לי אמא שדואגת לפטם אותי יומם וליל. הא, כשאני חושב על זה, הקטע של הפיטום מסתדר די טוב עם הסטריאוטיפ של המכשפה שנדבק לאמא שלי עד היום =P

הממ... נו טוב.

הנקודה היא שאני מרזה קצת לאחרונה.

הייתה אפילו מישהו בצבא שאמרה השבוע שהיא מקנאה ברזון שלי. מה שמאוד העליב אותי! ברזון? ברזון?? ברווזון?!? ... אה לא, "ברזון", סורי, לא קראתי את זה כמו שצריך... אבל מה, ברזון?? לא באישיות הלבבית? בשנינות האינסופית? בשיער הידיים המסורק להפליא שלי?!? 0=

בושה!

ועדיין לא חזרתי לרוץ. אני אמשיך לתרץ שעוד אין לי מסלול (=0

אני לא מרוצה ממערכת היחסים העכשווית שלי עם אמא שלי.

אני מגיע אליה הביתה כדי לעזור לה לעשות דברים בבית ואז אנחנו מתחילים לריב על שטויות ואני עוזב בעצבים.

זהו.

כמובן שזה גם מאוד באשמתי... אבל זה לא הוגן. קשה לי עם זה. אמא שלי הפכה להיות אישה מבוגרת, מאוד ממורמרת ומבואסת וביקורתית שפשוט לא כיף להיות בחברתה. לא הלכתי השבוע להופעה של עידן רייכל שמאוד רציתי רק בגלל שהייתי צריך ללכת איתה. (לא שזה מנע ממנה לעשות לי בושות. היא התקשרה אלי מההופעה והכריחה אותי לדבר עם מישהי שהיא "בדיוק הטעם שלי". דייט לא יצא לי מהסיפור. לעומת זאת, לבחורה יש סיפור מצחיק לספר לחברים שלה על האישה הקוקו מההופעה של עידן רייכל.)

וזה מחרפן אותי כי אני נורא אוהב אותה. רק שעכשיו היא... קשה. מאוד קשה.

זאת גם תקופה קצת לא טובה בשבילה... מהרבה מאוד בחינות.

נאכס P\=

טוב, אבל בואו נדבר על מה שבאמת מפריע לי ושסוגר את הפוסט הזה במעגליות פואטית שכזאת.

מה פתאום גבר בגילי מוצא את עצמו קופץ לבד על מיטה בחדר השינה שלו?

קודם כל, יש לי אחלה מיטה (שני מזרנים זוגיים על הרצפה ביאץ'! בסיס זה לחלשים...!!! ואולי גם לאנשים עם בעיות גב או משהו, אני משער) ועל כן אני מחוייב לבדוק את קופצניותה. אחרת, אני פשוט לא בנאדם.

שנית, כי אין אף בחורה שתשכיב אותי על המזרן ולא תרשה לי להתרומם ממנו בזווית של יותר 60 מעלות. כן, יש הרבה שטויות שאפשר לעשות עד הזווית הזאת. תאמינו לי. יש לי מד-זווית ליד המיטה (... מה? אל תסתכלו עלי ככה, זה חלק מהסרגל!)

אז כן, אני הולך להתבכיין על זה שוב.

על הקטע שבו אין לי חברה.

מותר לי. אני לא עושה את זה הרבה.

זה פשוט... מתסכל.

אני נהנה בחיים. אני יוצא ומבלה ופוגש אנשים ומוצא שטויות מגניבות לעשות וכיף לי. באמת שכיף לי. אלה חיים טובים ויפים.

אבל מתישהו... עולה החשק הזה לחזור הביתה אל מישהי. שיהיה עוגן. מישהי שתכיר אותי ותדע אותי ולא יהיה צורך בהעמדות פנים לידה. מישהי לדבר איתה ולשתוק איתה ושתזכיר לי מה באמת חשוב בחיים. מישהי לחלוק איתה את הרגעים של התאורה המושלמת בחדר שלי ואת החיים היפים האלה. מישהי לחבק. מישהי שתחבק. שיער לקבור בו את הפרצוף שלי ולהסניף אותו עד שאני אירדם. סקס. רגש. יופי. בית.

זה מבאס. התקופות האלה שבהן אני נזכר שאני בודד נורא מהבחינה הזאת. כשאני נזכר שמעולם לא הייתי מאוהב. שמעולם לא היה לי סקס טוב. שמעולם לא הרגשתי כאילו יש מישהי שבאמת מכירה אותי. שכמעט אף בחורה לא עונה על הסטנדרטים שלי. סליחה, צודקים... שכמעט אף בחורה *פנוייה* לא עונה על הסטנדרטים שלי. הרבה בנות חמודות כבר מצאו חבר לשנים הקרובות. או שהן לסביות. או שהן חייבות להישאר בעולם הדימיון ולעזור לאחיותיהן המכשפות להתגבר על התקופה האובדנית שלהן.

... וואו זה היה חתיכת חלום מוזר שלשום. אבל היי, גם בו מצאתי את הבחורה של חלומותיי. וגם בסופו התעוררתי לבד.

זה מבאס בעיקר לזהות את התקופות האלה כשפתאום מתחשק לי נורא לעדכן את הפרופיל באתר ההיכרויות ולהתחיל לעבור על פרופילים של בנות חמודות. ויחד עם זה, כמעט לעולם לא לשלוח הודעות, כי אני לא מוכן להיות הבחור הנואש הזה שמודה בנואשות שלו ע"י כך שהוא מחפש בנות באופן אקטיבי באינטרנט. (ואם כבר אני חושב "יאללה, על הזין שלי, היא נראית חמודה ואני במצברוח טוב ולא אכפת לי לעשות לעצמי בושות!", אז הבחורה נותנת לי את התשובה הכי סנובית בעולם ["כי אני סופרת פנטזיה מקצועית"] ונעלמת מהשיחה)

פשוט...

די.

זה כבר לא מצחיק אותי.

הבנתי, עשיתי משהו לא נחמד בגלגול הקודם שלי, קיבלתי עונש.

אבל למדתי את הלקח. אני לא אחזור על זה, מה שזה לא יהיה. הנה, תראו, אני אוהב עכשיו את היהודים! לא רוצה להרוג אף אחד! טרי-לי-לי-טרה-לה-לה...! אפשר למצוא מחדש את הנפש התאומה שלי כבר?!?

יודעים מה?

סעמק.

יש בן&ג'ריז במקרר.

שיזדיין העולם BI *מרים כפית לגלידה*

לא רוצה לסיים את הפוסט הזה בבאסה.

כשיכתבו בעיתונים על הבחור שנמצא מת בדירתו ("הקטנה אך המגניבה למדי", יציינו הכותבים החובבנים של "ישראל היום") אחרי שהוא נחנק למוות מכפית גדושה מדי בגלידת בן&ג'ריז, תדעו שבטח מתתי לפחות עם חיוך ענקי מרוח על השפתיים. ... ועם גלידת בצק-עוגיות מרוחה על שאר הפרצוף.

... ואולי גם קצת על הפטמות.

אוף.

אהבה.

בת של אלף זונות.

פילו