הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

סיימתי עכשיו את סבב הקריאה הסופ"שי של עדכונים בבלוגים הקבועים שלי כשפתאום קפצה לראש שלי הבנה מסויימת...

לא נראה לי שאני אכתוב פוסטים חדשים בזמן בקרוב.

פשוט, הבנה שכזאת.

התקופה של השנה האחרונה הייתה תקופה מלאת תוכן עבורי. היה לי על מה לכתוב, בין אם על דברים שקרו או סתם דברים שהתחשק לי לכתוב עליהם.

זו הייתה תקופה פורייה. תקופה של מוזות.

ומה קורה איתי עכשיו?

טוב, כבר חודשיים אני נמצא בקורס הצבאי לחזאי מזג אוויר. נחמד לי מאוד שם, למרות שאני נמצא בבסיס בימים ראשון עד חמישי וחוזר הביתה רק לסופ"שים. תוכן מעניין. אנשים טובים. חדר אוכל קצינים. בו-יה.

הקורס יסתיים בעוד שבועיים, מה שאומר שאני אחזור לעשות יומיות בתפקיד העכשווי שלי, ביחידה שמלאה בבירוקרטיה צבאית ובעשייה אפסית שעושות לי רע ובאנשים מאוד ממורמרים שעושים לי עוד יותר רע.

מבחינת העשייה בבית שלי, אני די בהקפאה עד שחשבון הבנק שלי יתאזן בצד הקצת יותר חיובי של גבול ה-0. בחודשים האחרונים מאז קנינו את הבית יש לא מעט הוצאות סביב הנושא מה שאומר שאני כל הזמן מדגדג את גבול המינוס 5000 בחשבון הבנק שלי. הגבול, במקרה ותהיתם, לא מצחקק במיוחד כשמדגדגים אותו. במקום זה הוא דופק פרצוף מרושע שאומר "תפסיק עם זה".

אז אין הרבה חדש פה. למרות שפאק איט, יש לי פוף כחול ענקי בסלון. מה עוד צריך אדם בחיים?

הדיירת שגרה בצמוד לדירה שלי צריכה לעזוב בחודשיים הקרובים, מה שאומר שיותם ותמי יוכלו לעבור לדירה במקומה ולהיות שכנים שלי. אני בטוח שהעשייה תתחדש קצת אחרי שהם יעברו. אחרי הכל, צריך שהחצר שלנו תוכל לאכלס כמו שצריך את המוני החברים שיפקדו אותנו בביקורים. אווהוהוהו זה יהיה אדיר. גינה מטופחת ויפה. נמאס כבר לדפוק שנ"צים בתוך הבית!

חוץ מזה...

כלום.

שום דבר.

אין לי מוזה מטורפת.

אין בי יצר הרפתקנות שגועש בי.

תקופה מאוד רדודה.

נכון, יש לי רשימה על המקרר של מטרות כלליות בחיים כרגע, אבל היא מאוד לא מרגשת. מופיעים בה סעיפים כמו "לסדר את המוזיקה על המחשב" ו-"למצוא תואר שני". טוב... יש שם גם סעיף של "לצאת לחופשת סנואובורד", אבל ברור לי שכרגע זאת יותר פנטזיה ממציאות.

אני פשוט יושב בבית ועושה דברים שקטים. אפילו טלוויזיה עוד אין לי כאן ואני לא טורח לראות סדרות או סרטים. אני יושב כאן ומקשיב לפלייליסטים נחמדים ב-8tracks.com ומסדר דברים במחשב וכותב שטויות לעצמי.

לסיכום אפשר להגיד שמבחינה אישית, אני נמצא עכשיו בתקופה מאוד מינימאלית.

תקופה של מינימום.

תקופה די מבאסת ומשעממת ומיותרת.

אז בסדר, הגעתי להבנה שכנראה לא יהיה לי שום דבר מעניין לכתוב עליו כאן בתקופה הקרובה. נתעלם שנייה מהעובדה שהחיים האלה דינאמיים ושמאוד יכול להיות שמחר בשירותים ייצא לי גוש בצורה ממש מעניינת שתגרום לי לרוץ למחשב ולכתוב פוסטמונות (מקווה שאחרי שאני אדאג להתנגב).

חשבתי על זה קצת והחלטתי שאני רוצה לעדכן את הקוראים הקבועים שלי בנושא.

שלא יהיו להם ציפיות, במידה והיו להם איזשהן ציפיות עד היום מהבלוג הזה.

שיבינו שזאת תקופה מאוד ריקה עבורי.

פתחתי קטע חדש ונתקלתי בבעיה הקלאסית של "אה שיט, נכון, אני צריך לתת כותרת לחרא הזה!" (באופן משעשע, אותה מחשבה שאולי תתקוף אותי מחר בשירותים כשאני אסתובב להסתכל מה קורה בתוך האסלה), מה שהביא אותי לרצף המחשבות הבא:

"אוקי, כותרת.

כותרת.

כותרת כותרת כותרת... (גם אתם חושבים על זה בדיוק באותה הצורה, אל תעמידו פנים שלא!)

על מה אני הולך לכתוב?

על איך זאת תקופה משעממת.

תקופה מינימאלית.

אבל אני גם צריך שזאת תהיה כותרת שנונה, בשביל הליידיז (ערב טוב לכן, אגב...)

אז, אעע... למה יש מינימום?

לפרבולה!

... רגע. לאיזו פרבולה יש מינימום?

ל... פרבולה מחייכת. הא. משעשע משהו.

זה מצחיק כי זאת נקודת מינימום, אבל למרות המינימום המבאס הזה, הפרבולה עדיין מחייכת.

... ובעצם, למה שלא תחייך? מנקודת המינימום היא יכולה רק לעלות למעלה.

ובעצם, יש לה רק נקודת מינימום אחת מאוד ברורה, אבל חוץ מזה אין לה הגבלה לכמה גבוה היא יכולה להגיע.

... הא. נקודת מינימום. מצחיק."

קרה לכם פעם שמחשבה חפרנית מתמטית שיפרה לכם את מצב הרוח?

לא?

יופי. זה אומר שאתם בסדר (=

*תמונת אילוסטרציה ערוכה של של פרבולה שמחה. הפרבולה המצולמת אינה קשורה למתואר בפוסט זה. למרות שזה היה יכול להיות נחמד אם היא כן הייתה קשורה. בכלל, ללכת ללונה פארק יהיה נחמד. אהמ-אהמ-והמבין-הוא-בעצם-מבינה*

אתמול ישבתי לשיחה טובה עם יותם שנגררה עמוק לתוך הלילה. גם תמי השתתפה בהתחלה אבל פרשה יחסית מהר.

דיברנו על המשמעות של להיות אנחנו. על איך שהשתנינו בשנים האחרונות כלפי חוץ יחד עם זה שעמוק בפנים, שום דבר לא באמת השתנה בנו.

דיברנו על מה זה להיות עצמך כשאתה בזוגיות.

דיברנו עלי.

דיברנו עליו.

דיברנו על בחורה שהכרתי בתיכון ושאין לנו מושג מה קרה איתה מאז וניחשנו שאו שהיא מתה, או שהיא ברונית סמים בצ'יטולי, קולומביה.

אבל אני חושב שבתמונה הגדולה השיחה הזאת הייתה עלי ועל זה שאני מתלונן שאין לי חברה...

רק שזה נעשה בצורה מאוד בוגרת ופסיכולוגית (=

היה טוב.

והבוקר לא התעוררתי כדי לקחת את האוטו לטסט. סעמק.

ועכשיו... אעע, פאק. עכשיו מאוחר.

מה זה זה?!

צריך להתקשר ליותם!

יאללה חמודים.

אוהב נורא ומקווה שדווקא כן יהיו לי דברים נחמדים לכתוב עליהם בקרוב...

צ'או.

פילו