הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

איבדנו היום עוד כלב...

אברם. אחד האהובים עלי. האהוב על אחותי.

וזה כבר הכלב השלישי בחודשיים האחרונים וזה מחרפן אותי.

כנראה שהוא בלע רעל עכברושים שפיזרנו בבית.

אתמול הוא דימם מדרכי השתן והוטרינר אמר שכנראה יש לו דלקת בשלפוחית השתן. אז כנראה שהוא טעה.

אני משתגע מזה כי קודם כל אני חושב שהוא מת בגללנו ושיכולנו למנוע את זה

ואחר כך כי אני חושב שהוטרינר שלנו היה יכול להציל אותו ופשוט לא עשה את העבודה שלו כמו שצריך

ובסוף בסוף, כי אני בנאדם מאוד אמפתי, ואני יודע מה רעל עכברושים עושה לגוף, ואני מדמיין לעצמי איך זה למות ככה. אני ממש מדמיין את ההרגשה של למות כשהמעיים שלי מדממים לתוך החלל הפנימי של הבטן. ואני שונא לחשוב שזה מה שאברם הרגיש לפני שהוא מת, אפילו שהוא עוד כישכש בזנב כשקראתי לו, רק שעתיים לפני שמצאתי אותו שוכב ללא רוח חיים בחדר השירותים.

היום בצהריים יצאנו לאכול בסעדה בצפון עם משפחה וחברים לכבוד יום ההולדת שלי.

דאגתי לאברם, אבל הייתי בטוח שזאת באמת רק דלקת בדרכי השתן ושאין מה לדאוג.

היה נורא נורא כיף עם המשפחה והחברים.

חזרנו הביתה ואברם לא היה במצב טוב. אפילו לא רצה לאכול או לשתות. הוטרינר אמר שנתקשר אליו בערב ונגיד לו אם המצב השתפר.

אמא שלי הלכה לישון ואני חזרתי לבית שלי לנוח קצת.

אחרי שעתיים חזרתי ומצאתי את אברם.

התקשרתי לוטרינר ואמרתי שלא, המצב לא השתפר. אז עכשיו מה אתה מציע לעשות, הא?

התקשרתי לאחותי ובישרתי לה את החדשות הרעות. היא די עצובה מכל הסיפור, ואני מבין אותה.

ואז ישבתי עם טאשה, הכלבה שלנו שהיא ואברם היו החברים הכי טובים. היא גם סוג של גידלה אותו מאז שהוא היה גור.

אני לא יודע אם היא באמת התאבלה עליו או שזה מה שהמוח שלי רוצה להאמין בו, אבל היא נמרחה עלי הרבה יותר מהרגיל. הושיטה כפות, נשענה עלי, הניחה עלי ראש, ליקקה אותי. וכל הזמן נשמעה כאילו היא מתייפחת.

ישבתי שם שעה איתה ורק ניחמתי אותה. היא איבדה חבר קרוב. אני מתקשה לדמיין איזו הרגשה עוברת עליה. וכן, אני יודע שאני מדבר על כלבה. ולא, אני לא חושב שאני מגזים. תפגשו את טאשה ונדבר. בעצם, תצטרכו לפגוש אותי כדי שנדבר.

אני שוקל ברצינות להתחיל להוציא אותה לפארקים של כלבים רק כדי שתהיה לה חברה, כי היא גם הכלבה האהובה עלי ואני מאוד רוצה שיהיה לה טוב בחיים. בלי אברם, אין לה חבר אמיתי בבית ואני נורא עצוב בשבילה.

אז כן. אני אעשה את זה. אל תתנו לי להזניח את זה.

וכוסעמק כי כל החניות ליד הבית שלי תפוסות והייתי צריך לחנות רחוק

וכי אחד השכנים עושה מסיבה עם מוזיקה מזרחית בפול ווליום ואני רוצה להרוג אותו, בטח גם האורחים שלו הם אלה שתפסו את החניות

וכי מחר צבא ומחרתיים יום אימון בירי ואין לי כוח לזה.

אוף.

לעזאזל.

ברגעים כאלה אני חושב שזה לא הוגן שאין לי מישהי להתנחם אצלה.

אני חושב שאני בנאדם טוב, ושמגיע לי משהו שכזה בחיים.

אני די עצוב עכשיו.

אוף.

היום ברדיו בדרך חזרה מהארוחה, הייתה תוכנית שדיברה על הנושא של שירים עצובים ולמה אנחנו אוהבים אותם.

גיליתי שהשיר היפיפה הבא נכתב ע"י אריק קלפטון אחרי שהבן שלו מת מוות די נוראי וצנח אל מותו מגובה רב. לא ידעתי את זה.

ובגלל שאני כזה זונת שירים בזמן האחרון, אני משתף אתכם בשיר.

לא שאני עושה השוואה ישירה בין אובדן בן ובין אובדן של כלב אהוב... אבל עדיין. לאחרונה מתחזקת אצלי ההרגשה שאובדן חיים אצל יצור חי שאהבת מרגישה זהה ברוב המקרים.

היא מעציבה, ואין כמעט שום דבר לעשות איתה.

בהמשך אני אכתוב פוסט על אברם, כמו שעשיתי לליידי ולכלב.

מגיע לו.

... וגם אם לא, אני די OCD. לא הגיוני שאני אעשה פוסט שכזה לשני כלבים ולא לשלישי.

להתקלח ולישון (כשב-"לישון" אני מתכוון ללהניח את הראש על הכרית בחושך ולא להפסיק לחשוב על נושאים כמו מוות, עד שלגוף יימאס מזה)

אוהב,

פילו (שידאג לבדוק שזני הכלבים שהוא יגדל בעתיד יהיו בעלי תוחלת חיים ארוכה במיוחד)