הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

במקור הייתי אמור לכתוב היום פוסט על יומיים וחצי שבהם הייתי בצפון הארץ אצל אחותי, אבל אין לי מוזה להיות מצחיק. מחר צבא אחרי שבועיים חופש וזה פשוט מדכא לי את התחת. מדהים, פשוט מדהים כמה אני שונא את התפקיד שלי. לא חשבתי שאני אי פעם אמצא את עצמי בסיטואציה שכזאת. כשיצאנו לפני כמה ימים מהמושב שבו אחותי גרה, עברנו ליד שני חיילים ששמרו בכניסה למושב וזה הזכיר לי כמה אני לא רוצה לחזור לצבא.

"את קולטת שבכל רגע נתון במדינה הזאת, בכל שנייה של היום, גם ברגעים הקטנים של הלילה, יש לך לפחות כמה עשרות חיילים שסובלים מהקיום העכשווי שלהם? רק כי חייבים שיהיו אנשים שישמרו במדינה הזאת ושיעשו כל מיני תפקידים מגעילים?"

המחשבה הזאת היכתה בי די בהפתעה ודי ביאסה אותי.

אז כן, במקום הפוסט הכיפי והנחמד על טיול בצפון תצטרכו להסתפק בפוסט "אסופות רגשיות" הומואי שכזה.

התנצלותי השקרית ואפתיותי הכנה.

... כן נכון, אני גם חייב לכם פוסט על הכלב המת שלי. ששש, הכל רשום P=

אז זאת אחת מהתקופות האלה שבהן המוח שלי מסתכל מסביב ולא מצליח להבין איך זה שאין לי בת זוג שאותה אני אוכל לכלוא במחילת מגורים של וומבאט כדי לאנוס למשך כמה ימים.

... אממ, כן, לגמרי ראיתי תוכנית ב-Animal Planet על בעלי חיים שיש להם הרגלי מין מטורפים. באסה להיות שדה טזמנית. (למרות שאם תשאלו אותי, יותר מבאס להיות אורח אנושי בדאנג'ן...)

בכל מקרה (וכשמניחים בצד את הנושא המיני כי אני לא באמת כזה סוטה או "חרמן", פשוט שיש לי יכולת קסומה להצליח לקשר כל דבר לסקס אפילו שאני די א-מיני כרגע), אני רוצה זוגיות וזה מצחיק לראות איך זה משפיע על נורמות יומיומיות קטנות.

חברים שואלים בוואטסאפ מה אנחנו רוצים לעשות היום.

עכשיו, יש את הרגעים האלה שאתם פשוט יודעים שבא לכם לצאת לעשות משהו, או לשבת לשחק משחקים בבית עם חברים, או לשבת לשתות באיזה פאב, או ללכת לגנוב טיגריס מגן החיות או לא יודע מה. אבל יש לכם בראש תמונה ברורה של האפשרויות המקובלות מבחינתכם לאיך יתפתח הערב.

בהיתי בהודעה ששאלה אותי מה בא לי לעשות היום ודמיינתי רק משהו אחד.

אני בבית שקט, שכוב במיטה מחובק עם מישהי ומדבר איתה.

זאת כרגע האפשרות היחידה שמקובלת עלי.

עניתי לשאלה.

פילו: "נאא, אין לי כוח לצאת היום. מחר צבא ואני עייף... תהנו (= "

אני שם לב שאני פוגש ידידות שאני מכיר כבר אלפי שנים ולא ראיתי הרבה זמן ופתאום מבזיקות לי בראש מחשבות בסגנון "היי, היא חמודה. היא ממש חמודה ומגניבה ומצחיקה. אני גם די בטוח שהיא הייתה בקטע שלי בגיל 16. הא. אוקי, לתקוף? למה לא חשבתי על זה עד היום?"

זה משעשע

גורם לי לחשוב על זוגות שאני מכיר ושהתחילו לצאת רק אחרי מלא זמן שהם הכירו כידידים.

איך פתאום מופעל הטריגר הזה לזוגיות בכלל, הא? משהו בזה קצת לא הגיוני אפילו.

אני רשום באתר היכרויות.

כבר כמה שנים. לא משהו שאני מתבייש בו.

אבל אני שונא את זה. באמת, באמת שאני שונא את זה. כל רגע שם הוא מחריד ומבאס.

אמרתי היום שהיחידים שיכולים לא לסבול מהסיטואציות שהאתרים האלה גוררים הם אנשים מעל גיל 55 (כי הם גם ככה כבר נואשים ומיואשים מהכל ולוקחים הכל בקלילות) ואנשים שמחפשים רק סקס ואין להם רגש או אופי שיגרום להם לחשוב על הסיטואציה שבה הם נמצאים למשך יותר ממצמוץ.

אני שונא לעבור על פרופילים ולראות כמה בנות חמודות הן משעממות וחסרות תוכן

ואני שונא לראות שהפרופילים הכי מגניבים וכיפיים הם של בחורות שנראות מחריד

ואני שונא לראות שכל הבנות שמסתכלות לי על הפרופיל ומראות בי עניין נכנסות לקטגוריה השנייה (או שהן גרות בסין ושיש לי איתן 47% התאמה, פאק דה וואט)

ואני שונא לדעת שבנות חמודות ומגניבות שרואות שנכנסתי להן לפרופיל לא עושות עם זה כלום

ואני שונא לקבל הודעות פתיחה גרועות.

אבל הכי, הכי אני שונא, זה את החלק של להיות זה ששולח את ההודעה הראשונה.

... ואז לחכות.

ואו שלא תהיה תגובה, או שתהיה תגובה גרועה, או שהשיחה תהיה מביכה ולא יהיה לי מושג איך לעזאזל אני אמור לקדם אותה, או לא יודע מה.

זה חרא. אני שונא את זה. שונא להיות זה ששולח את ההודעה הראשונה.

היום בבוקר לגמרי שלחתי למישהי את ההודעה הראשונה.

וכן, אני עדיין שונא את זה (=

(אני מאשים לילה ללא שינה שבו שיחקתי את משחק הקופסא של משחקי הכס עם חברים! החלטות טקטיות גרועות זה שם המשחק!!!)

הייתה לי שיחה שניהלתי עם אחותי על מישהי שקצת הייתי תקוע עליה בתקופה האחרונה.

מדהים איך שיחה אחת יכולה לגרום לי להגיע עם עצמי להבנה שכאילו תפתח לי איזו דלת בראש שתזרים החוצה את כל החרא שמצטבר שם. יש מצב שתיארתי כרגע את חדר השירותים עם העיצוב הכי מחריד בהיסטוריה, אבל בואו נתעלם מזה לרגע.

וזה אדיר. שיחה אחת, ופתאום אני מוכן לוותר על ההיא. אחרי חודשים שבהם אני תקוע. פתאום בא לי להמשיך הלאה.

אני אוהב את איך שהמוח שלי עובד בקטעים האלה.

פיסת היגיון קטנה יכולה להפעיל אצלי מנוע גרעיני שיזיז אותי קדימה בחיים האלה.

מצד שני, אחותי קצת אכולת סרטי נקמה על בחור אחד שגורם לי לרצות לגדל שיניים על האגרוף שלי ואז להחטיף לו מכות.

חתיכת אידיוט.

גם אחותי קצת חתיכת אידיוטית שהיא מריצה בראש תרחישי נקמה שלא היו מביישים סרט פעולה משנות ה-90 משולב בסרט בורקס משנות ה-70 (אנחנו מדברים על המאה ה-20, כן? רק מוודא...)

אבל זאת כבר בעיה שלה (; (אוהב אותך, פאש. אל תיכנעי לצד האפל. אני לא רוצה שבסוף אני אצטרך לעשות נגדך קרב חרבות-אור אפי! ... ואם כן אני רוצה להיות זה שמשתמש בחרב האדומה למרות שאני אהיה הטוב!!!)

גם גיליתי שקצת השארתי צלקות על מישהי שהיה לי איתה קטע יחסית קצר.

חבל לי מזה. עשיתי הרבה כדי לוודא שהיא לא תיפגע, ובכל זאת היא מוצאת את עצמה מבואסת.

עולם מטופש.

וחוץ מזה, הבטחתי לדיילי (וואט דה פאק אישה, ממתי הבלוג שלך פרטי?!) שאני אכתוב עליה בפוסט כמה היא מגניבה ותותחית.

אז הנה.

מה שלא הבטחתי לה זה שאני אספר לכם שגם ביקשתי ממנה שתיתן לי לשים את הראש שלי על הציצים שלה למשך 15 שניות בפעם הבאה שאני אראה אותה, סתם כי אני מתגעגע לציצים.

הממ. אני שוקל עכשיו להתחיל לחפש תירוצים להיפגש איתה ^^

גם חזרתי לעשות כפיפות בטן.

אל תשאלו איך זה קשור לכל הפוסט הזה כדי שאני לא אצטרך לתת תשובות שיביכו אותי.

המ.

יאפ. זה בערך כל מה שרציתי לכתוב עליו.

וואי איך אני מקווה שזה יהיה שבוע כיפי!

ייאי ייאי ייאי תקוות לשבוע כיפי ייאי ^^

יאללה.

אוהב,

פילו