"כשאת ואני ביחד, רק שנינו, אנחנו מאושרים.
את אוהבת אותי ואני אוהב אותך. לכאורה, זה המתכון הכי בסיסי ונכון שיש.
לכאורה...
אני זוכר איך לא הרבה אחרי שהיכרנו, כשרק התחלתי להבין כמה גדולה האהבה שלנו זה לזו, ניסיתי לדמיין אותנו ביחד. כזוג.
ולא הצלחתי.
למרות כל האהבה.
לא יכולתי לדמיין אותך מצטרפת אלי לארוחת שבת עם המשפחה שלי, עם ההורים שלי וכל האחים שלי, ומדברת איתם על שטויות כמו אקטואליה ופוליטיקה וכל הדברים המשעממים האלה שאת שונאת לדבר עליהן ושעליהן מדברים בקביעות בארוחות השבת שלנו.
לא יכולתי לדמיין אותי יושב בפאב פלורנטיני איתך ועם החברים הפלצנים הקוקסינלים האלה שלך, שכל פעם מחדש דופקים בי את המבטים המתנשאים האלה שלהם כשהם מדברים על להקות אינדי שמעולם לא שמעתי עליהן או על סרטים זרים של במאים שאני אפילו לא מצליח להגות את השם שלהם כמו שצריך.
פשוט... לא יכולתי לדמיין אותנו באמת יחד.
כבר מגיל צעיר זכור לי שיר האהבה הקיטשי להחריד של להקת The Wannadies שנקרא "You and Me Song" - שיר "את ואני".
הפזמון של השיר הולך ככה:
"וזה תמיד את
ואני
תמיד
ולָנֶצַח"
משהו מאוד פשוט, מטופש וקיטשי. כמו שאמרתי.
ועדיין - אחד משירי האהבה הגדולים והמוכרים של כל הזמנים.
כשהייתי נער לא ממש זכרתי את המילים, אז תמיד הייתי שר "וזה רק את ואני תמיד ולנצח".
הלוואי וזה באמת היה ככה.
זה היה הופך את הכל לכל כך פשוט...
אבל זה לא ככה.
בזוגיות אמיתית זה לא רק "את ואני".
זה את
ואני
והמשפחות שלנו
והחברים שלנו
והעבודות שלנו
וחיות המחמד שלנו
והרכוש שלנו
והעבר שלנו
והעתיד שלנו
ועוד המון דברים אחרים...
וכל אלה צריכים איכשהו להשתלב ביחד לתוך הדבר הזה שנקרא "זוגיות".
אולי אם יום אחד ייעלמו כל הדברים האלה מהעולם
ונישאר רק שנינו
את ואני
כמו בשיר
אולי, אז...
נוכל להיות ביחד.
תמיד.
לנצח.
לפעמים קצת חבל לי שזה לא ככה."
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
