הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

העבירו לי את השרביט ואני אמור לכתוב פוסט בנושא "הפעם הראשונה", אבל זה לא קל, החרא הזה. בעיקר בגלל שדי התחייבתי בעצמי להתחיל להשקיע בכיוון של פוסט מצחיק וכל מה שעובר לי בראש הן פעמים ראשונות של דברים רציניים ודרמטיים שאין לי שום דבר מצחיק לכתוב עליהן במהלך הפוסט. דברים בסגנון "הפעם הראשונה שבה אבא שלי מת".

מה? זה יכול לקרות יותר מפעם אחת!

באסה, הא? (=

בכל מקרה, לאור העובדה שהשטות הזאת של "הפעם הראשונה" תפסה את ישראבלוג חזק בצבטותיה, הנה שני דברים ראשונים שקרו לי אתמול בפעם הראשונה:

הראשון מביניהם הוא שהצלחתי לצאת עם הרכב שלי מרחובותיה הפנימיים של צל-אביב (יצא בטעות אבל אני שומר את זה כי זה נראה מגניב) ע"י אינטואציה והכרת הסביבה!

זה אף פעם לא קרה לי קודם. באמת.

בדיוק אתמול דיברתי עם מישהי על איך זה שעבור נהגים שלא מכירים את העיר, הרחובות שלה מתנהגים כמו המסדרונות בהוגוורטס.

אני יכול להישבע שפניתי אתמול ארבע פעמים פנייה ימינה, כל פעם לאותו רחוב זהה שפניתי אליו בסיבוב קודם, ועדיין איכשהו הגעתי למקום שונה לחלוטין. (אבל - מקום עם חנייה פנוייה!!! אז ייאי)

בדרך כלל, אם אין איתי ברכב חבר עם תוכנת ניווט כזאת או אחרת, קורה לפחות אחד מהדברים הבאים כשאני מנסה לנהוג את דרכי אל מחוץ לעיר הארורה הזאת:

א. אני עובר על החוק בכוונה כדי להגיע לרחוב שאני יודע שיוביל אותי לכביש מהיר (בדרך כלל כבר מאוחר מספיק כדי שלאף אחד לא יהיה אכפת)

ב. אני עובר על החוק בטעות כי פתאום יש רמזור שאני יכול להישבע שלא היה שם קודם (דמאט, רמזורים מהלכים! הוגוורטס, אני אומר לכם...!!!)

ג. אני מסתובב ברחובות העיר שעה ארוכה בניסיון להגיע לכביש מהיר, ואז פתאום מבין שאיכשהו הגעתי לקצה השני של העיר וכאילו דילגתי על הכביש המהיר

ד. אני מוותר ועוצר בצד כדי לבכות

ה. אני פשוט הולך לאיבוד באופן טוטאלי

ו. אני מוצא את עצמי תקוע במבוך שבו אין לי אפילו בחירה, כי בכל רחוב שבו אני נוסע יש רק דרך אחת חוקית להתקדם

ז. כל הזין לי

ח. אני מזהה כביש שיוביל אותי ליציאה מהעיר ומסתובב סביבו אלף פעמים עד שאני מבין שאין לי איך להגיע אליו

ט. אני מתאבד ומגיע לגיהנום, שבאופן אירוני למדי - הוא עולם שבו אתה צריך לנווט את הרכב שלך החוצה מתל-אביב. ככה שאני שוב תקוע באותו החרא.

י. אני חושב שאני יודע לאן אני נוסע, ואיכשהו אני מגיע לדרך ללא מוצא.

יא. מלא דברים אחרים שאין לי כוח לחשוב עליהם, אבל כולם מחורבנים לא פחות. מוזמנים לשתף חוויות P=

שמתם לב שבאף שלב אני לא מבקש עזרה? כן, אינסטינקט גברי. בעצם, לא בדיוק. אני כנראה סתם פוחד שידקרו אותי. זה יותר אינסטינקט נשי.

בכל מקרה, אין לי מושג מה קרה אתמול, אבל נסעתי לפי אינטואיציה ומהר מאוד הבנתי לאן אני צריך ליסוע כדי להגיע לרחוב שיוציא אותי מהעיר.

אני עדיין בהלם.

האם זה אומר שאני מתפתח?

השני הוא שאתמול, בפעם הראשונה בחיים שלי, חניתי באמצע הלילה בשכונה של אמא שלי וערס מאחת הגינות צעק עלי "מוחמד, תתחפף מפה לפני שאני יוצא אליך, אין לך מה לחפש בשכונה הזאת!"

מסתבר שבגלל הזקן שלי ובגלל שעת הלילה המאוחרת ובגלל שהפעלתי פנס כדי לחפש משהו באוטו שלי, הערס היה בטוח שאני ערבי.

... אני באמת לא מבין את ההיגיון מאחורי "בחור עם פנס באוטו = פורץ ערבי", אבל אלוהים הוא עדי (יחד עם עוד מישהו רוסי שהיה בסביבה), זה ההיגיון שעבר לערס הזה בראש.

ברגע של עצבים מהול בחצי ליטר בירה הסתובבתי אליו ושאלתי בעצבים ובמבטא הכי ישראלי שלי (כן זה משהו שלא יוצא ממני בטבעיות, בדרך כלל אני נשמע כמו אשכנזי כאפות) "שאני אבין, אתה מדבר אלי ככה כי אתה חושב שאני ערבי?!"

אני לא בטוח עם הערס היה בהלם או שזה הזמן הסטנדרטי בשביל מוח של ערס לתפקד, אבל עברו כמה שניות עד שהוא הגיב למה שאמרתי.

הוא יצא החוצה בלי חולצה.

בעצבים.

והתחיל לקלל אותי ולאיים עלי ולהמשיך עם הטיעון שאולי אני ערבי כי יש לי פנס ואני מסתכל על אוטו. האוטו שלי. שכרגע הגעתי איתו ושלא נראה כזה... ערבי? (אני מוצא את עצמי חושב "איך נראה אוטו ערבי?" ובעצם נראה לי שכמו האוטו שלי) בשלב הזה לקח לי כמה שניות לענות לו כי... טוב, כי לא יכולתי פשוט להגיד לו "שמע אחי זה המשפט הכי מטומטם ששמעתי כל היום, ואת זה אני אומר אחרי שנפגשתי היום עם חבורה של סטלאנים".

העצבים שלו התלקחו ואיכשהו מערבי הפכתי להיות "מזדיין בתחת" והוא הפציר בי להתחפף לפני שמשהו לא טוב יקרה.

סיימתי את עיסוקיי באוטו ועשיתי מה שכל אדם הגיוני עושה: הלכתי לכיוון הגינה שלו ושאלתי אותו אם הכל בסדר איתו ומה הסיפור שלו.

הבנתי שהוא בטח נרגע כי פתאום הייתה עליו חולצה (סימן ערסאוותי בינלאומי ל-"נרגעתי") וכי הוא הפסיק לדבר שטויות.

הוא הסביר לי שהוא מודאג כי היו פריצות לבתים בשכונה בזמן האחרון ויש לו אח קטן בבית.

"בסדר," המשכתי, "אבל ברגע שעניתי לך הבנת שאני לא ערבי, אז למה המשכת עם הפוזה והעצבים?"

הוא לא ממש ענה על השאלה הזאת.

ושוב, נוכחתי לגלות כמה האנשים יכולים להיות טיפשים בארץ שלנו.

בסיפור אחר, לכו תדעו, עוד היו דוקרים אותי בגלל שאני נראה ערבי. בעצם, לא בגלל שאני ערבי, אלא בגלל שאני מעז להעיד על עצמי שאני לא ערבי!

ואם התקרית הקטנה הזאת לא יכולה לגרום לי להוריד את הזקן שלי - אני לא יודע מה יכול! D=

... טוב זה שקר. אני יודע בדיוק מה יכול לגרום לי להוריד את הזקן שלי. אני פשוט לא רוצה שתשתמשו בזה נגדי!

אז כן. הפעם הראשונה שבה חשבו שאני ערבי. איזה כיף.

וברוח השטות של הסיפורים הקצרים, הנה סיפור קצר של אתגר קרת שנתקלתי בו השבוע ושמתעסק ב-, הפלא ופלאפון, -פעמים ראשונות.

תגידו את האמת - מי גייס אותו למאמץ??

זה הכל להיום.

יש לי יום שישי רגוע ונחמד שכזה ^^

לא היה לי כזה כבר הרבה זמן. תמיד יש לי משהו על הראש שאני צריך לעשות...

שבת שלום (=

אוהב,

פילו