הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

לצערי הרב זה הולך להיות פוסט על המצב העכשווי במדינה, למרות שמאוד רציתי להימנע מהצורך לכתוב משהו שכזה.

אבל פאק איט. אני עצבני ואין מה לעשות בבית ויש לי דיעה.

כן.

מבלי להיכנס לתיאורים ויזואליים מדי, נשבר לי הזין.

למה, אתם שואלים?

האם זה בגלל הצורך שלנו לחיות כל יום בפחד?

ממש לא, בהתחשב בעובדה שכשהאזעקה הושמעה היום בבוקר הייתי האחרון שנשאר באוטובוס ולא הבנתי למה לעזאזל כולם טורחים בכלל לרוץ החוצה (ישר לתוך תחנת דלק, אגב. גאונים, נכון?)

אני אדם מאמין. כלומר, לא באלוהים או במשהו שטותי שכזה. אני מאמין בסטטיסטיקה. אני מאמין שאי אפשר לברוח מהעתיד לבוא. אבל הכי הרבה, אני מאמין במערכת הביטחון שלנו. ביכולת שלנו להגן על עצמנו.

אז לא. אני לא פוחד מהאזעקות ומהפיצוצים שבשמיים.

אם כבר, הם גורמים לי לחייך באופטימיות.

ומה עם האופן השגוי שבו הממשלה והצבא שלנו מתמודדים עם המצב?

לא לא. גם זה לא מפריע לי.

אני סמוך ובטוח שמחליטי ההחלטות הביטחוניות מבינים את המשמעויות המלאות של המצב העכשווי, ובוחר לסמוך עליהם שידאגו לשלומם של אזרחי המדינה. מדינה כל כך קטנה, שבכל מקום בה פזורים חברים וקרובי משפחה שלהם, שאותם הם אוהבים ושיעשו כל שביכולתם כדי לוודא את ביטחונם.

אולי בגלל האופן השלילי שהתקשורת העולמית מציגה את המדינה שלנו ברחבי העולם? ומאיך שאנשי העולם הרחב נאיביים מספיק בכדי להאמין לה?

או, עכשיו אנחנו מתקרבים! אבל לא, גם לא זאת הסיבה. הדברים האלה רק גורם לי למספר שריטות וחבורות על הזין שלי, אבל לא לשבר.

מה שמעצבן אותי, מה שמביא את הזין שלי למצב שבירה ממשי, הוא מסע ההסברה הנגדי שלנו.

או ליתר דיוק: היעדרו של מסע ההסברה הנגדי שלנו.

וכשאני כותב "שלנו", אני מפיל את האשמה בעיקר על משרד החוץ שלנו, שאחד מהתפקידים שלו הוא לדאוג לאינטרסים של מדינת ישראל ברחבי העולם.

היום ישבתי עם אחותי ברכב ודיברתי איתה על המצב, כשפתאום היא תיקלה אותי עם המילים הבאות: "אין מה לעשות אורי, כל העולם שונא אותנו. כל מה שמראים להם בחו"ל זה את מאות ההפצצות בעזה ואת ההרוגים שלהם. ומה יש לנו להראות? כלום! יש לנו טכנולוגיה פי אלך טובה משלהם! יש לנו את כיפת ברזל שמגינה עלינו, אפס פגיעות ואפס הרוגים! וכשכל מה שהעולם רואה זה את המספרים האלה, מבחינתם אנחנו פושעי מלחמה שתוקפים צד חסר ישע!"

ובשלב הזה של השיחה, הדם שלי כבר מתחיל לרתוח ורעש של עצם מתפצחת עולה מכיוון המכנסיים שלי.

אבל עדיין לא נשברתי פה. רק נסדקתי קשות.

לצערי, אין דרך למנוע מהעולם להמשיך להציג אותנו באופן שלילי.

לכן הפיתרון היחיד הוא להציג אותנו באופן חיובי. להפריך את השקרים הגסים שנאמרים עלינו. להראות בדיוק מה קורה במדינה שלנו, ולהסביר בפרטי פרטים למה אנחנו הצד הנכון. הצד ההומני. הצד הצודק. הצד שנדחק לפינה ולא נותר לו שום דבר אחר לעשות מלבד להילחם.

ובאופן אובייקטיבי לחלוטין, אין לי ספק שאנחנו הצד הטוב בסיפור הזה. למרות שפה ושם אפשר לראות גיצים של בורות, טמטום וגזענות חסרת טעם בקרב העם שלנו.

וזה לא רק משרד החוץ שמעצבן אותי (למרות שעכשיו יהיה זמן טוב להזכיר שלשר החוץ שלנו יש נטייה מעצבנת לסטות מייעוד המשרד שלו ולהביע את דעתו בעיקר בנושאי פנים).

אלה גם שאר הפוליטיקאים שלנו. ושר הביטחון שלנו. וראש הממשלה שלנו. שעד עתה לא ראיתי מהם שמץ של שלהבת להגן על האינטרסים של המדינה שלנו באופן פומבי יאה.

אף נאום תקיף וסוחף שמציג את המצב כפי שהוא, ומתאר, ללא שמץ של ספק, איך אנחנו הצד המותקף כאן.

ואיך כל הסיפור המחזורי הזה של תקיפות והרג, בשני הצדדים, יכול להסתיים רק אם העולם יצדד בנו באופן מוחלט וייתן לנו יד חופשית למגר את הרוע הזה שמקנן ברצועת עזה. כי אם העולם יצדד בצד השני - הדבר האחרון שיהיה כאן זה שלום והרמוניה.

חסר לי ראש ממשלה שיעמוד בדוכן הנואמים מול עיתונאי וכתבי העולם ויסביר שהחמאס הוא סרטן בקרב העם הפלסטיני שבעזה. שידגיש, בביטחון ובבירור, שהדרך היחידה שלנו להשיג שקט ושלום במדינה היא על ידי הוצאת הסרטן הזה מהעם שבו הוא שוכן, ושלצערנו הרב אי אפשר לבצע טיפול פולשני שכזה מבלי לפגוע בכמה תאים בריאים.

שיכאב על המוות והסבל המיותרים, אבל שלא יהיה מוכן להתקפל ולהצטדק ולהתייפיף. שלא יקרוס לקולות הצביעות של אומות העולם והאומות המאוחדות שיודעות רק להטיף מנגד אך לעולם אינן מציעות פיתרון חלופי.

חסר לי מנהיג שידע להוביל ויסתום לכולם את הפה.

אני מוצא את עצמי מתגעגע לפוליטיקאים הדגולים של המדינה שלנו שידעו לשאת נאומים החלטיים. שלא שמו זין על השטויות שהעולם אמר וחשב, עשו מה שהיה צריך לעשות לטובת אזרחי המדינה שלנו ויצאו עם ידם על העליונה.

אנשים שסיימו לשאת דברים וגרמו למדינה שלמה לעמוד על הרגליים ולהריע למילותיהם החדות כתער והמדויקות לפגוע במטרות.

אני זוכר שבעבר של המדינה הזאת היו אנשים כאלו בצמרת הפוליטית, כי עובדה ששרדנו עד היום, אבל מי יודע. מעולם לא הייתי מעורה יותר מדי בנושא הפוליטיקה. יכול להיות שהזיכרונות שלי נובעים מרצון עיוור להאמין שאלו היו היסודות של המדינה שלנו.

אולי זאת הכל אשליה בראש שלי. פטריוטיות אינפנטילית.

אני רוצה להאמין שלא.

למרות שבעצם, אולי אני קצת מגזים. יש לנו פוליטיקאים מושחזים שדווקא יודעים להגן יפה מאוד על האינטרסים שלנו. היום ראיתי סרטון של נפתלי בנט שאמר את כל הדברים הנכונים והמדויקים שחשוב להעביר לשאר העולם. באמת שכל מענה שנתן לשאלותיה של הכתבת מאלג'זירה היה שנון, עצמתי, נוקב ומדויק.

אבל עדיין - חסרה לי התקיפות.

אנחנו כל הזמן מגינים על עצמנו כנגד ביקורת שמגיעה מהתקשורת ומהעיתונות.

במקום לחכות להתקפה התקשורתית הזאת, למה אנחנו לא יכולים לצאת במתקפה משלנו? בהצהרה שלא תשאיר מקום לספק או לשאלות?

עכשיו, יקומו החכמים מביניכם ויגידו "צודק לחלוטין. מסע הסברה עלוב. פוליטיקאים חסרי כריזמה. אבל סתם להתלונן זה חסר פואנטה. יש לך פיתרון אחר להציע?"

ופה, בנקודה הזאת ממש, כאן נוצר השבר.

כי התשובה שלי היא "כן".

כבר ברכב עם אחותי, בעניין של רגע, חשבתי על סרטוני הסברה שישפכו את האור המלא על הצד שלנו. על מונולוגים עצמתיים ומשפטי מפתח מרכזיים שיסחפו אחריהם כל מאזין לתמוך בנו.

אין לנו הרוגים במערכה הזאת?

צודקים. אז בואו נראה להם, במספרים, את מספר השיגורים והמטחים שנורו לעבר המדינה שלנו.

בואו נראה להם מה היה קורה אם לא הייתה לנו את כיפת ברזל. בואו נצלם סרטים שיציגו את המטרות שאליהן ירו. את הנזק שהיה נוצר אם כל אחת ואחת מהרקטות הייתה מסיימת את דרכה לעבר המטרות שלהן. את ההרס והמוות שלא מומשו רק כי יש לנו את היכולת להגן על עצמנו. ואת העובדה שהמטרות של האויב שלנו אינן צבאיות או מדיניות, אלא אזרחיות.

האויב ה-"מסכן" שלנו יורה ללב ליבה של האוכלוסיה האזרחית שלנו, במטרה אחת ויחידה: להרוג ישראלים.

אנחנו תקיפים מדי בהגנה על המדינה שלנו?

בואו נצלם את ניו-יורק ואת פריז ואת רומא. את מדינות העולם היפות והחופשיות. ובואו נשמיע אזעקה ונראה איך הרחובות מתרוקנים כשהאנשים שבהם רצים בבהלה. בואו נראה את הפיצוצים שמזעזעים אחרי דקה את הרחובות והבתים והאתרים התיירותיים.

ובואו נשאל אותם אם הם לא היו מוכנים להגן על עצמם באותה הצורה.

אנחנו הורגים יותר מדי אנשים חפים מפשע?

אוי, זה כבר קל.

תמונה אחת אסד.

של חוסיין.

של קדאפי.

שישימו דברים בפרופורציה.

אנחנו לא מבצעים פה טבח. הרג וקטל מיותרים הם מה שקורה כשהאויב שלך מתחבא מאחורי גני ילדים ובתי חולים.

מי שקורא פה בקביעות יודע שאני כמעט לעולם לא מתלהם על נושאים פופולאריים.

נושאים כמו טבעונות מול אכילת בשר, זכויות הנשים והגברים, מלחמות ימין ושמאל וכן הלאה...

אני שונא להתבחבש בנושאים האלה כי אני יודע שלאנשים עם דיעה מוצקה יש אוזניים ערלות.

אפילו אם אדבר במלוא ההיגיון והחוכמה - המילים שלי לא יישמעו.

אז למה לי לנסות בכלל? אני מעדיף לעשות שטויות, להגיב בציניות וליהנות מהחיים.

אבל אם תשאלו אותי על עמדתי בנושא כלשהו - תהיו בטוחים שתקבלו ממני שצף של נימוקים והסברים מבוססים לראייתי האובייקטיבית את המצב ואת התרחישים העתידיים האפשריים.

מעטות הן הפעמים שבהן לא יצאתי עם ידי על העליונה בויכוח כלשהו.

לכן, אני מתעצבן מהמצב הנוכחי. מכעיס אותי לדעת שהמדינה שלנו כל כך גרועה בלהסביר את עצמה, שאנשים ברחבי העולם עדיין חושבים שאנחנו רוצחים פה ילדים ערבים על ימין ועל שמאל סתם בשביל הכיף.

זה מתסכל.

וחבל לי שזה נראה כאילו אין לנו מספיק אנשים עם שכל בחזית המלחמה ההסברתית הזאת...

לא במשרד החוץ.

לא כנציגים באו"ם.

לא במקומות שבהם הכי צריך אותם.

זה מה שהורג אותי.

זה מה שגורם לזווית העקומה והלא טבעית הזאת להופיע באמצע איבר המין שלי.

ונמאס.

(כתבתי יותר מדי פעמים את המילה "זין" היום בפוסט הזה, הא?)

ובנימה שונה לחלוטין:

אחותי מבקרת אותנו הסופ"ש והיא שאלה אותי עכשיו אם אני לא יושב איתה ועם אמא שלנו כי אני כותב עליה ואמרתי שכן, אז אני מחוייב לכתוב את המשפט הזה \(=

... היא שאלה אם אני כותב עליה משהו טוב ושוב שיקרתי ואמרתי שכן.

נו באמת...

טוב, אז... שתדעו שלאחותי יש אחלה ציצים.

ושאני מאוד אוהב אותה. ... לא שיש קשר בין הדברים!!!

הנה. תם ונשלם הפוסט.

יהיה נוראי מדי להודות שאני עצבני מספיק כדי לקוות שיגיעו לבלוג הזה תגובות של שמאלנים שאותם אוכל לנגח עד זוב דם עם ההיגיון הקר וחסר הפגם שלי?

BRING IT ]BD

אוהב ומקווה רק לטוב,

פילו