הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

נעשה את זה פוסט קצר כי כל דקה מול המחשב היא דקה שבה יכולתי לחגוג את יום ההולדת שלי במקומות שהם לא מול המחשב (=

לאחרונה, חבוב מגניב שאני מכיר פירסם על הקיר שלו בפייסבוק לינק לסרטון וידיאו שצולם כחלק ממשהו שנקרא "פואטרי סלאם".

הקלקתי על הלינק וקיוויתי שעל המסך יופיעו שני משוררים, שלאחר כמה מילים פואטיות יתחילו לחבוט זה בזה עם ספרי השירה שלהם עד זוב דם.

כלומר, איך עוד אפשר לפרש שם מגניב כמו "פואטרי סלאם"?

חיכיתי בציפייה.

להפתעתי עלתה על המסך בחורה מול מיקרופון שהקריאה קטע שירה חמוד, מצחיק וכיפי שנקרא "זונת חרוזים".

הקשבתי עד הסוף ונתפסתי.

"זה היה ממש מגניב", חשבתי.

אתם יודעים, כי אני כזה חובב תרבות מושבע (כמו גם בנות חמודות שקוראות שירה, בין אם זה בעמידה או בישיבה).

אז ביררתי עוד והסתבר ש-"פואטרי סלאם" הוא איזה קטע שרץ בארץ, שבו מאורגנים ערבי הקראת שירה.

קונספט מגניב למדי, למרות שאני עדיין חושב שצריך לארגן ליין של ערבי קרבות משוררים.

לטיפולי המסור, אודה.

הקשבתי לעוד כמה שירים והחלטתי שבפעם הבאה שמאורגן ערב שכזה באזור - אני הולך.

חברים בפייסבוק התלהבו גם הם והראו נכונות להצטרף.

וכך מצאתי את עצמי ביום שלישי האחרון בתיאטרון "תמונע" עם עוד שלושה חברים טובים וסקרנים. בקהל הערב התגלו גם כרובי, הבחור המגניב שחשף בפני את עולם הפואטרי סלאם ושהגיע עם אמא שלו (גזעיות לשמה!), ויגאל, מכר מהצבא ש- כפי שגיליתי לפני כמה דקות - מקריא גם הוא שירה פה ושם.

האווירה הייתה פשוט... גזעית.

אין מילה טובה לתאר את זה.

הוקראו שירים חדים, נוקבים, קלילים, מצחיקים, כבדים, רציניים ושנונים

בכל מיני סגנונות שונים ומשונים

וכולם - גאוניים.

ובמהלך הערב, ואני לא מגזים, מצאתי גם אני את עצמי חושב בחרוזים.

ועלה בי החשק

לקחת גם חלק

בתוך כל העסק

והפלא ופלא, מצחיק נורא,

החלטתי לשבת לכתוב לי שירה.

ועם קצת מזל גם אני אמצא את עצמי על הבמה...

אז ייאי ^^

ושיהיה לי בהצלחה

כי... אממ, אני בהמה? \=

והנה אני ממליץ לכם לבדוק מתי יש ערב פואטרי סלאם בקרבתכם ולהשתתף.

כי באמת שזה היה ממש כיף ^^ (נשבע לכם שלא תכננתי שזה יהיה חרוז)

הנה כמה סרטונים, לטעימה:

["טל כהן - זונת חרוזים". הקטע שהתחיל את כל העניין...)

["יונתן בלומנפלד - נדענו למרכז". קטע מעולה אחר שנתקלתי בו בדף היוטיוב של הפואטרי סלאם]

["יפתח ליבוביץ' - וידוי בשלוש דקות" - המשורר הקורע מצחוק והשנון שניצח בערב הפואטרי סלאם שבו השתתפתי. כן, מסתבר שזה עובד על מנצח לפי נקודות שניתנות מהקהל אחרי שני סבבים. די מטופש, אבל היי, יש ככה למה לשאוף, לא?]

תהנו (;

היום יום הולדת 26, ויא אללה, כמה שאני מתרגש.

אוי נו סעמק, תנו לי לצאת ממוד החריזה.

*רואה דקה את מהדורת החדשות*

הנה. מספיק חיבור לקרקע בשביל לבאס לי את החיים ולהוציא מהם כל שמץ של יצירתיות.

אני עוד מעט יוצא עם אמא לקנות בשר לעל האש המשפחתי שנעשה מחר.

אחרי שעה בבית, היא כבר כועסת עלי כי ישבתי לכתוב ולא לעזור לה לנקות את הבית.

ייאי ^^

הערב בטח אשב לשחק משחקי קופסא עם החבורה האהובה שלי שאותם אני רואה כמעט כל שבוע בקביעות וכנראה שלעולם לא יימאס לי מזה.

חזרתי הביתה אחרי שביליתי את הלילה בתורנות בבסיס, כי זאת תקופה קצת קשה על כוחותינו והייתי צריך לעזור להחליף מישהי שלא יכלה לבוא.

יכל להיות יותר גרוע. כמעט שובצתי היום ומחר לתורנות.

למעשה, התורנות של אתמול אפילו עזרה לי קצת.

המפקד שלי התקשר היום, בדיוק כשהגעתי הביתה, והסביר לי שדרוש קצין שיגיע בשעה הקרובה לחולון לניחום אבלים של משפחת חייל שנהרג בלחימה בשבוע האחרון.

במילים אחרות - אני.

בלי בושה השתמשתי בשני קלפים שעזרו לי לנצח את המשחק: קלף ה-"אני אחרי תורנות" בשילוב עם הג'וקר של "יש לי יום הולדת היום".

נכון לעכשיו, נראה ששוחררתי מההתחייבות הזאת...

מקווה שזה ישאר כך.

אני אוהב לראות את השינויים שחלו בי מיום הולדת אחד לשני.

אני חושב שביום ההולדת השינוי שניכר הכי לטובה הוא הביטחון העצמי שלי בנוגע למראה שלי.

בעקבות חוויה הזייתית כמעט שחוויתי בפסטיבל האחרון שהייתי בו, ובשילוב עם קיצוץ הזקן שבוע שעבר (אם עדיין תהיתם לעצמכם...), אני מרגיש קצת כמו גולם שפרץ ממעטפת פסיכולוגית שעטפה אותי עד היום.

אני אוהב את איך שאני נראה.

ממש אוהב. לא סתם מקבל.

למרות שאני משער שעדיין מקנן בי חוסר הוודאות הישן...

הלילה חלמתי ששלוש בנות ניגשות אלי ואומרות לי שחברה שלהן, אנה, חושבת שאני ממש חמוד.

ואז הן התחילו להטיח בי שהן בכלל חושבות שאני מכוער ומגעיל ורוצות שאני אתרחק מחברה שלהן.

ללא ספק - ביטוי של צד אחד בראש שלי.

לעומת זאת, בחלום, ממש לא לקחתי ללב את מה שהן אמרו ודווקא פניתי לחברה שלהן בביטחון עצמי מלא.

אני חושב שזה תיאור טוב לביטחון העצמי המחודש שלי.

חוץ מזה, בשנה האחרונה נראה שהתפתחה אצלי חרדה הולכת וגדלה מלדבר בדיונים צבאיים רשמיים.

כשמגיע תורי לדבר וכולם מסתכלים עלי, מתעצמת בי תחושה מערערת ומאיימת שכולם מצפים ממני להגיע לפואנטה שלעולם לא תגיע, והראייה שלי מתחילה להתערפל בנוסף לכך שהמוח שלי זורק אותי לעננים, משכיח ממני את סדר והיגיון הדיבור שתכננתי כל כך בקפידה עד שפתחתי את הפה, בזמן שהבטן שלי גועשת ומרעידה לי את הקול.

הקטע המצחיק הוא שאני לא חושב שזה יקרה לי מול קהל - אלה רק בדיונים "בעלי משמעות חשובה".

אני אעבוד על זה קצת.

בטוח שזה ישתפר.

זהו - נשאר לי עוד פחות מחצי יום הולדת לבלות בו (=

מאחל לכם גם שתהנו בו הרבה.

כתבתי בפייסבוק שהפצתי המון חום ואהבה בארץ, אז מומלץ לצאת מהבית בלבוש קיצי.

May Great Fortune Be Upon You! (דרך קצת יותר מגניבה להגיד "מזל טוב"...)

אוהב,

פילו