הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

בבסיס שבו אני משרת, ממש ליד הכניסה לבניין שבו המשרד שלי, עומדים שני שיחי ורדים.

אחד מהם עלוב וזנוח שמעולם לא ראיתי אותו פורח, ובשני יש פריחה נפלאה של ורדים אדומים, יפיפיים וריחניים. לדעתי, השיח הזה הוא הדבר הכי יפה בכל הבסיס המזעזע שלנו, ואני מופתע שחוץ ממני, אף אחד לא עוצר לידו בכל פעם כדי להתענג עליו. כאילו הוא בלתי נראה לאחרים.

כשהשושנים (שהם גם ורדים, כשאני חושב על זה פתאום) התחילו לקמול ולמות אחת אחרי השנייה, הרגשתי רע.

מילא להיוולד ולגדול בבסיס המגעיל שלנו, אבל גם למות שם?

לא הסכמתי שליצורים הנפלאים האלו מגיעה חלקת קבורה נלוזה שכזאת, והתחלתי להציע לאנשים שאקטוף עבורים את השושנים, אסיר מהן את הקוצים, ואביא להם כדי שיעניקו אותן לבחירי ליבם. שהשושנים, לפחות, יזכו למצווה טובה בחיים הקצרים שלהם. שתהיה להן משמעות.

אבל שוב, באופן משונה למדי, כולם סירבו ליופיים של השושנים. כאילו הן מסתירות בין קוציהן איזה סוד אפל יותר ומרושע, איזו קללה עוצמתית, שרק אני לא מודע לה.

לפני כמה ימים קטפתי את השושנה היפה ביותר בשיח - אחת אדומה כמו דם שגדלה גבוה מעל כל שאר השושנים.

הבאתי אותה הביתה כדי למסור אותה לחבר הכי טוב שלי, שיביא אותה לחברה המקסימה שלו, אבל כשדחפתי אותה מול העיניים שלו כשעזב את הדירה שלי - התעקש שאשאיר אותה אצלי.

לא ידעתי מה לעשות איתה, כי לי, אישית, אין אהובה. אין בחירת לב שלה אני יכול להביא את הפרח העדין והיפה הזה כדי שתבין מה היא בשבילי.

אז את השושנה, את הורד היפה ביותר בשיח, שמתי בבקבוק מים והנחתי בחוץ כדי שלא תחווה את חייה האחרונים סגורה בדירה שקטה, בודדה ונטולת אור.

כמה ימים היא עמד לה בחוץ, לבדה, וכשהבחנתי שהיא מתחילה לקמול, להתייבש ולגסוס, החזרתי אותה לתוך הדירה. שתזכה לחברה ברגעיה האחרונים.

אתמול יצאתי לדייט.

זה לא היה דייט רע, אבל גם לא הייתה כימיה.

מהדייטים האלה שמסתיימים בנשיקה ידידותית על הלחי ובהסכמה חסרת מילים של שני הצדדים שלא יהיה דייט שני.

וכוסאמק, מעצבן אותי ליסוע לתל-אביב כל פעם בשביל הדייטים האלה.

חזרתי הביתה, לא שמח אבל גם לא מבואס, ומיד אחרי שנכנסתי בדלת הדירה ניגשתי אל הפרח שעמד ליד כיור המטבח.

הוא נראה קמול מעט, עצוב כמעט. שניים מעלי הכותרת שלו נשרו מעצמם בזמן שהייתי בדייט.

הושטתי יד כדי ללטף את הפרח, וברגע הנגיעה, כאילו הדבר היחיד שהחזיק אותו בחיים היה קסם הבדידות, נשרו מיידית כל עלי הכותרת מול העיניים שלי.

מופתע מעט, מצאתי את עצמי פתאום חושב על הסרט "היפה והחיה".

על בל, ועל הנסיך אדם, ועל הורד המקולל שלו. תקוותו היחידה לישועה.

תהיתי לעצמי מה היה קורה אם הוא ובל היו נפגשים רק אחרי שהורד היה מאבד את עלה הכותרת האחרון שלו.

אם הנסיך אדם כבר לא היה יכול להשתחרר מדמותו המפלצתית באמצעות כוחה של אהבת אמת.

אם זה היה המקרה - האם הוא ובל עדיין היו מתאהבים...?

אני חושב על הנסיך אדם

ועל החיה

ועל בל

ומשהו צובט לי בלב.

אני תוהה לעצמי אם אולי האגדה המקורית הסתיימה באופן עצוב שכזה, כמו איך שבת הים הקטנה מתה בסיפורו המקורי של הנס כריסטיאן אנדרסון.

הגבעול העירום ועלי הכותרת עדיין נמצאים שם, ליד כיור המטבח.

קצת קשה לי לזרוק אותם לפח...