הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אחרי הצהריים.

אני חוזר הביתה מרמת החייל אחרי ארוחה עם חברה טובה.

אני נוהג ברכב של המפקד שלי וברקע מתנגן השיר הראשון של הדיסק שהושאר בתוך הנגן - Society של אדי ודר.

בדיוק כשאני עובר על פני הפנייה לבית הקברות שבו טמונה הגופה של אבא שלי, אדי שר את הפזמון:

Society, you're a crazy breed. I hope you're not lonely without me.

ופתאום מרגיש לי כאילו החיים התחלפו והפכו לסצינה מסרט. השיר ברקע שהתנגן בתיזמון המדויק הוא הסאונדטרק, והכל עבר למעין מצב של תנועה איטית שהדגישה את האופן שבו הבעת הפנים שלי הפכה לכבדה ועצובה.

הגוש הבלתי קיים שמילא לי את הגרון היה אמיתי.

החור הבלתי קיים שמילא לי את הבטן היה אמיתי.

הלחץ הקיים של הדמעות שלחצו לי על החלק הפנימי של העיניים היה אמיתי.

זה לא שהוא עד כדי כך חסר לי.

פשוט שהוא האדם הראשון בחיים שלי שבאמת היה חשוב לי ושאיבדתי אותו למוות. הראשון, ונכון לעכשיו עדיין היחיד.

ולאחרונה, עם כל המחשבות הפילוסופיות הקיומיות שתוקפות אותי וקורעות אותי מבפנים וגורמים לי להתקפל לתוך עצמי בלילות על סף בכי, מחשבות על החיים והמוות וחוסר הפואנטה שבלהיות חי ומודע, לאדם הזה יש משמעות עצומה.

וכשאני ממשיך לנהוג לכיוון הבית שלי, חלק ממני רוצה להסתובב ולחזור לבית הקברות, אבל אני משתיק אותו עם טיעונים הגיוניים.

אחרי חצות.

אני חוזר הביתה מרמת החייל אחרי מפגש ספונטני עם מכרה מהצבא שיש שיגדירו אותו כדייט, למרות שלא מרגיש לי כאילו זה באמת תיאור מתאים למפגש שהיה. האמת שאתמול הייתי בדייט ראשון עם מישהי שגם אבא שלה מת. אני יודע את זה כי שנינו טיפוסים מוזרים שמדברים על דברים כאלה בדייט ראשון.

אותו מסלול חזרה הבית. אותה פנייה לכיוון בית הקברות. רק שהפעם בכלל לא מפתיע אותי כשאני מאותת שמאלה ועובר לנתיב של הפנייה.

ברור לי שבית הקברות לא יהיה פתוח בשעה הזאת, אבל אני עדיין רוצה לבדוק.

למה בכלל יש שעות פתיחה לבתי קברות?

למה שיגבילו אותי ככה שלא אוכל לבקר את המתים בשעות הקטנות של הלילה?

השער הראשי סגור, אבל אני ממשיך עם הכביש הסובב של בית הקברות כדי שאגיע קרוב יותר למבנה שבו אבא שלי נקבר בקצה המרוחק.

כשאני מאט ליד המבנה, רופוס ויינרייט שר ברדיו את הפזמון של הקאבר היפיפה שלו ל-Across the Universe:

Nothing's gonna change my world.

הסאונד ברכב של המפקד שלי צלול וחזק. לא כמו ברכב שלי. ושוב, אני מרגיש כאילו המוזיקה ברדיו היא לא באמת מוזיקה, אלא הסאונדטרק שמתנגן ברקע של הסצינה שבה אני מככב עכשיו. הפכתי להיות כוכב באיזה סרט דרמה אינדי גדוש רגשות וחסר פואנטה.

אני שוקל ברצינות לעצור את הרכב בצד, לטפס על הגדר ולהיכנס לבקר את הקבר של אבא שלי.

אני מוותר על הרעיון הזה כשאני מדמיין כמה קלישאתי ודרמתי זה יהיה אם אני באמת אעשה את זה.

כשאני מסתובב אני מזהה תן שרץ על הכביש וחוזר להסתתר בצמחייה. לכאורה אין לו קשר לכלום, אבל אם זה באמת היה סרט אינדי בטח הייתה לו איזו משמעות סמוייה ורלוונטית לרגע שאליה הבמאי התכוון ושרק חיפוש ממושך בגוגל יוכל לשפוך עליה אור, כמו שהתן מסמל במיתולוגיה המצרית העתיקה את המשכיותן של הנשמות המתות או משהו שטותי ומיותר שכזה.

אני ממשיך בנסיעה חזרה לכביש הביתה ועובר על פני סניף של רשת חנויות צעצועים גדולה שנמצא דקה הליכה מבית הקברות.

את השיר שמתנגן עכשיו ברדיו אני לא מכיר - "סיכוי לאהבה" של יהושע לימוני - אבל המילים שלו מתנפלות עלי בלי רחמים:

האם יש סיכוי לאהבה? אבא תענה. ממרום כסא רד אלי. שב איתי על המיטה. שיר לי שיר שרק אתה יכול לשיר אליך דרכי.

ברור לי שזה שיר דתי על אלוהים וכל השטויות האלה, אבל המילים מצליחות לפגוע בכל הדברים שיושבים לי באותו הרגע על הלב וזה הזוי.

אני ממשיך לנהוג הביתה על מוד אוטומטי כשברקע מתנגנים שירים רגועים ועצובים.

משהו בתוכי מרגיש ריק

אבל איכשהו - גם כבד יותר.

זה לא קל.

אבל חוץ מזה, באמת שהיה לי יום מושלם היום.

פשוט שעל זה אני לא מרגיש צורך לכתוב.