טוב, בואו נראה אם אני זוכר בכלל איך עושים את זה...
*בוהה במסך*
*מתחיל מרתון של Adventure Time*-דמאט לא לא ככה!
אה שיט אפילו לא נתתי כותרת לקטע. טוב נו, כשנגיע לגשר הזה נחצה אות... רגע, זה לא מרגיש כאילו זה המשפט הנכון כאן.
כלומר, הגשר הזה נמצא בהתחלה של הפוסט ו... אממ, עיוות במימד הזמן, שקר שקר, פרדוקס פרדוקס, נצנצים בעיניים?
meh
אממממ, אוקי, נראה לי שפשוט אתחיל ונראה לאן זה לוקח אותנו. כלומר, מה הסיכויים לשואה שנייה, הא? ועוד ביום שישי.
בשבת בצהריים החלטתי להמשיך לקרוא בסלון את הספר שאני קורא לאחרונה.
לרוב אני לא קורא בבית. בקטע מוזר, זה מרגיש לי כמו בזבוז של זמן.
כלומר, יש כל כך הרבה דברים שאני יכול לעשות בבית, אז למה דווקא לקרוא? רוב
החיים שלי אני קורא רק במהלך נסיעות בתחבורה ציבורית. מרגיש כמו ניצול
יעיל של הזמן שלי, בקצב ממוצע של ספר בחודש בערך.
אבל בשבת התפנה לי קצת זמן, ושבת בצהריים וזה, וכבר ממש רציתי לסיים את הספר הזה כי... כי סיבות.
הספר נקרא "פרא", והוא נכנס לקטגוריה שאני מגדיר כ-"ספרי חוכמת חיים
פלצניים של כותבים ישראלים". הרבה מונולוגים ודיאלוגים שמרגישים כמו
הפוסטים הישנים שלי שבהם צד אחד של האישיות שלי מתמזמז עם צד אחר. סוג של
אוננות ממושכת שתוצר הלוואי שלה הוא מילים, ובכמות תואמת לזו של זרעונים.
לא כוס התה שלי, בגדול. במיוחד לא עכשיו אחרי ההשוואה הזאת לשפיך. אבל את
הספר התחלתי לקרוא בגלל שהאקסית שלי המליצה לי עליו. היא אמרה מתישהו שאני
מזכיר לה את אדם, הדמות הראשית בספר, ושכדאי לי לקרוא אותו.
אז... אז כן, אני קורא אותו. כי מרגיש לי שאני צריך.
לא יודע אם הביטוי הנכון הוא שאני "תקוע על האקסית שלי", אבל אני בהחלט
עדיין חושב עליה הרבה יותר משממליץ הספר "המדריך לאיך להמשיך עם החיים שלך
אחרי שיצאת מזוגיות ולסידור הגינה".
זה לא רק שאני מתגעגע לאפקטים המיוחדים שהיו לה על המאזן הביו-כימי שלי
ועל איך שהיינו מתנשקים עם הבולבולים שלנו. בזכותה השתנה משהו בתפיסה
העצמית שלי. לראות את עצמי דרך העיניים שלה עשה לי חשק לשנות משהו במי ומה
שאני. התחושה הזו נשארה בי גם אחרי שנפרדנו באלגנטיות של קופי-אדם מפותחים.
(מחשבה של רגע - יש קופי-חיה אחרת שהיא לא אדם? ... אה כן, קופי-זאב! רק
הגיוני. ... וקופי מקק. המ.)
החלק המוזר בלקרוא את מעללותיה של דמות שהאקסית שלי אמרה שהזכירה לה אותי היא ש... אהה, אני לא לגמרי בטוח שאני... מחבב אותו?
פאק איט, רוב הזמן הבחור הזה פשוט פתטי בעיניי. וזה לא שאני יכול פשוט
לפנות אל האקסית שלי ולשאול "רגע אז כל הדברים הממש מעצבנים האלה שאני לא
אוהב בו, ככה את רואה אותי? או שזה בעצם אני שסתם אוכל סרטים ומדמיין דברים
רעים כי אני לא אוהב את עצמי ואת דווקא ניסית להחמיא לי ו... אמממ... מה
קורה איך היה הסופ"ש?"
אה, כן, וכאילו שזה לא גרוע מספיק, בפרק הראשון של הספר דרקונים מתוארים
ככה: "דרקון הוא הדבר הכי מפחיד. הכי מגעיל. הכי שטני. שאי פעם היה או
יהיה.". כן. שנאת דרקונים -_- לא בדיוק הסגנון שלי... מה, חשבתם שאנשים
אשכרה קוראים לי פילו בעולם האמיתי? נא-אה. דראגון שמונה עשרה. ולקבל המלצה
מאקסית על ספר שמתחיל ככה זו מכה לבלוטת האש.
סיימתי חמישים עמודים ולקחתי הפסקה כי לקרוא זה כושר למוח וזה קשוח.
משהו בתחושה של תאורת שבת אחה"צ פלוס קריאה של ספר בסלון עורר אצלי חשק
למשהו נוסף שאני לא עושה כמעט בכלל. לגלגל לעצמי ג'וינט.
סגרתי את החלונות כדי שאוכל להנות מסלסולי העשן שעלו מהסיגריה שהדלקתי.
רק כשסוגרים אוויר בחלל אטום הוא נהיה איטי מספיק כדי שיהיה ניתן לצפות בו
בעצלתיים.
עישנתי לעצמי ושיחקתי עם חוטי העשן ונהניתי לצפות בהם ולראות אותם עולים
ונמתחים סביבי באופן שהזכיר לי שכל החיים שלנו אנחנו בעצם שוחים באוויר.
חיות של קרקעית באקווריום של גז שאנחנו אפילו לא שמים לב אליו.
אני נהנה מהדימוי הזה בראש שלי לא מעט פעמים.
חצי ג'וינט מאוחר יותר, חזרתי לספר. אדם עמד לעבור סשן אינדיאני של
לקיחת פיאוטה והייתי במצב ההכרתי המושלם בשביל לעבור את כל זה יחד איתו.
אבל לפני שזה קרה, היה קטע בספר שתיאר מכתב שנכתב בכתב יד (לעוד מישהו הרצף הזה עושה קצת מוזר?) והפונט המודפס השתנה ל... לפונט שלי.
הפונט שלי, נו. אתם לא הייתם עושים את זה? משנים את הפונט שלכם באייסיקיו ובמסנג'ר כדי שהטקסט שלכם יהיה מופרד בבירור משל האחרים?
שלי היה גוטמן יד בראש. אדום. מודגש. גודל... מממ בא לי לכתוב 12?
בכל מקום שבו דיברתי עם חברים שלי, שם היה הפונט הזה. הפונט הזה היה
אני. אני הייתי הפונט. חברים שלי תמיד צחקו עליו שהוא מכוער ומגעיל ושאני
חייב לשנות אותו, אבל אני אהבתי אותו. הוא הרגיש לי מתאים עבורי. חלק
ואלגנטי ועוצמתי ו... שמן כזה.
ושם מולי, אחרי הרבה מאוד שנים שלא ראיתי אותו, היה הכתב שלי. ... בשחור כן, לא אדום, אבל עדיין הכתב שלי.
והיה לי קצת מוזר לדמיין שמישהו אחר השתמש בו ככה. מישהו שהוא לא אני.
מצחיק לשים לב אילו דרכים משונות אנחנו מוצאים כדי להגדיר את עצמו.
... אה כן, ואז הגיע הקטע עם הפיאוטה וקיצר כן לגמרי צריך לעשות פיאוטה מתישהו. מי בזרימה?
אחרי זה המשכתי לכיוון אמא כדי לעזור לה לסדר בבית. השמיים היו נעימים
(להיות קצת מסטול עזר) והרוח שיחקה עם העצים במשחק של "אני אדחוף אתכם ואתם
תישארו במקום". על העצים הרחוקים יותר, הענפים שהתנופפו באיטיות נראו כמו
אצות ענקיות שנעות עם המים.
חייכתי לעצמי וחשבתי על התחושות שעלו בי מקודם, כשקראתי את הספר בסלון, מעט מעושן.
ומשום מקום פתאום התחשק לי לכתוב על זה.
לחזור למקורות.
ושוב, בפעם המיליון, ניסיתי לחשוב ולהבין עם עצמי איך קרה לי שבתהליך ארוך ואיטי ומוזר ומבלבל פשוט... הפסקתי עם זה.
עברתי מלהיות בן נוער שמביע את עצמו כל הזמן בכתב לעלם שמרגיש שמיותר
אפילו לנסות להתחיל כי זה לא... זה לא יהיה טוב. לא כמו פעם. אז למה אפילו
להתחיל? למה לנסות?
הפעם ניסיתי גישה שונה. ניסיתי להיזכר בסיבות שבגללן אהבתי לכתוב כשהייתי צעיר, ולמרות שכבר נפנפתי פה בעבר את המחשבה על "מה השתנה?", הצלחתי לזהות כמה הבדלים בחיים שלי כיום שאולי יכולים להסביר מה חנק את יצר הכתיבה שלי.
אז הנה פה, בלי התמהמהות מיותרת, מתומצתת וקצרה, רשימת "ארבע הסיבות שבגללן נהניתי לכתוב בבלוג כשהייתי צעיר יותר ולמה הן די נעלמו מהחיים שלי סעמק":
...
*התמהמהות מיותרת*
...
וואו בא לי מנגו. אה שיט שכחתי
1. בדידות
למרות שתמיד הייתי יוצא ומבלה עם אנשים מגניבים וכיפיים, תקופה ארוכה
במהלך הנעורים שלי הרגשתי מאוד מנותק מכולם. מאוד בודד. לא באמת הרגשתי
שהיו לי חברים קרובים. חברים? כן. אנשים שאני מרגיש שאני יכול לבטא את כולי
באופן חופשי מולם? לא ממש.
אז ישראבלוג הייתה מקום ממש מגניב להכיר אנשים חדשים. להתבטא בחופשיות
ולראות על מי זה נדבק, ומי יכול להתחבר עם המחשבות והמילים שמתחת לפני
השטח.
כן כן נו טוב בואו נקרא לחמור בשם של ילד - מבחינתי זה היה אתר
היכרויות. לא בקטע רומנטי, אלא נטו להכיר אנשים חדשים ואולי להכניס אותם
למעגל החברים שלי.
נכון להיום יש לי אקסית אחת ולפחות כמה ידידים מגניבים בזכות האתר הזה.
בעצם, כל המעגל החברתי הפעיל שלי גם היה בישראבלוג. לכולם היו בלוגים.
חברים הגיבו אחד לשני בקביעות וצחקו זה מהשטויות של זה. תמכו אחד בשני.
הריצו דרמות מיותרות. כל תשעת היארדים.
ומה היום?
טוב, אני מכיר רק מישהי אחת שעדיין מעדכנת את הבלוג שלה בקביעות ^^
היום יש לי את מעגל החברים הקרובים שלי. חבורה של אנשים נפלאים
ומעניינים וכיפיים. קשה להגיד שיש לי סיבה להתרוצץ ולחפש חברים חדשים... אם
כבר, בזכותם הרף שלי עלה משמעותית והרבה יותר קשה לי להתלהב מאחרים מספיק
כדי שארצה לספח אותם למעגל הקרוב שלי.
למרות שמבחינה מסוימת, לפעמים זה מרגיש כמו כלוב זהב.
חברים שלי הם אנשים נפלאים, אבל כקבוצה יש לנו נטייה להישאר בקומפורט
זון שלנו. לעשות בכלליות את אותם הדברים כל שבוע. וככל שאני מרגיש כלוא
יותר בשגרה הזאת, ככה עולה בי יותר החשק למצוא חברים קרובים נוספים שיוכלו
לאתגר אותי גם מהבחינה הזאת.
אבל זה לא תוכן לפוסט הזה.
אני עדיין רוצה מנגו.
2. צורך בתשומת לב
אולי זו נגזרת של הסעיף הקודם (בוודאות לא אינטגרל), אבל היה נחמד לקבל תגובות ויחס לכל השטויות שלי.
היום?
נראה לי שיש לי מספיק תשומת לב. משפחה, חברים. רשתות חברתיות. הסף שלי אולי גם ירד משמעותית...
אם כבר, מרגיש לי שאני צריך יותר שקט נפשי מאשר יחס מיוחד אלי.
3. זמן פנוי
בגיל תיכון הייתה לי רק אחריות אחת על הראש - להגיע ללימודים. כדי שאוכל
להירדם על השולחן ולהשלים את שעות השינה שאני צריך כי לא ישנתי כל הלילה
כי שיחקתי במחשב.
וחוץ מזה, החיים שלי היו דף אחד ענק וריק. שום אחריות, שום מחשבות
טורדניות בראש. רק המון המונים של זמן פנוי ושטויות אקראיות שהכנסתי לחיים
שלי כדי למלא את הזמן הריק הזה כדי לא להשתעמם למוות.
לא היו הרבה סדרות בטלוויזיה, ולא בדיוק יכולנו להוריד שעות ארוכות שלהן
כדי לשרוף עליהן את הזמן בבינג'. או שראית את הפרק במועד, או שראית שידור
חוזר.
אז מה עשיתי?
תחזקתי את הבלוג. ניגנתי על גיטרה. נפגשתי עם חברים. הקשבתי למוזיקה. בהיתי בתקרה שלי שעות וחשבתי על שטויות.
מילאתי את החלל הריק. די באלגנטיות, אפילו.
היום?
יש לי יותר מדי ותק בלהיות בן-אנוש חי ולכן יש לי המון אחריות אישית.
אני סטודנט שצריך להגיע למעבדה. אם לא, אז הייתי צריך למצוא עבודה
ולהרוויח כסף. בכל רגע נתון יש אלף דברים של מבוגרים שאני צריך לטפל בהם
ושמטרידים אותי בחלק האחורי של הראש - כספים, תחזוקת הבית, מטלות, קניות,
התזה שלי שהייתיצריך להתחיל לפני בערך חודש.
זה לא מרגיש כאילו יש לי רגע של פנאי, בטח שלא כל כך הרבה זמן פנוי שאני אוכל להתחיל למלא אותו שוב בתחביבים עקב שעמום.
וברגעים המעטים שדווקא כן פתאום מתפנה לי זמן, או שאין לי כוח בגלל כל
מה שקורה שאני רק רוצה לנוח, או שאני מרגיש אשם כי אני צריך לעשות דברים
אחרים, או שאני נקלע לאלף ואחת מלכודות הזמן הפנוי הקיימות: פייסבוק, משחקי
מחשב, אוננות, שינה, אתרי היכרויות, צפייה בסדרות וסרטים, להתמסטל עם
החברים...
... רגע, אוננות זו מלכודת זמן, נכון? או שזה רק אצלי? ... הא. נמשיך הלאה.
4. התלהבות עצמית
יש משהו מאוד מיוחד באנשים שמשקיעים זמן ואנרגיה כדי לתעד את החיים ו/או
המחשבות ו/או הפילוסופיות ו/או ההומור שלהם כדי להפיץ אותם בפורמט שהוא
מעבר ל-״כוסאמק איזה כיף לפרוק בכתב״.
כדי לחשוף את עצמך לקהל הרחב,
נראה לי שצריכה להיות מעורבת איזושהי תחושת חשיבות. בין אם אתה חושב שהחיים
שלך מאוד מעניינים, או שחשוב לך להעביר מסר או הבנה כלשהם, או שנראה לך
שאתה יכול להצחיק ולשמח אחרים עם הבדיחות שלך.
למשל, גבי ניצן שכתב
את ״פרא״. למה הוא כתב את הספר הזה? סתם כי משעמם לו? כדי להרוויח משכורת
מינימום של סופר בארץ? כנראה שלא. אולי היה חשוב לו להעביר את חפירות השכל
וההבנות שלו על החיים באופן שישנה חיים של אחרים לטובה. אולי הוא הרגיש שיש
לו משהו לתת לעולם שעוד לא נתנו קודם. לא יודע. לא בא לי לדבר איתו
במיוחד.
כשהייתי צעיר יותר, זה הרגיש כאילו כל רגע
קטן בחיים שלי הוא משמעותי, מעניין ומיוחד. כאילו חוש ההומור שלי יוצא
דופן. כאילו אני אדם סופר מיוחד ומעניין ואנשים אחרים כנראה ירצו וישמחו
לקרוא מה אני חושב על החיים ועל כמה שהם מטופשים.
כשמתחילים את
החיים, הכל נראה ומרגיש כאילו אתם הדמות הראשית בסיפור של החיים האלו. כל
תגלית חדשה על העולם משנה הכל ומלאה במשמעות. כל תחושה חדשה היא מהממת
ועצומה והכל מרגיש כאילו אתם האנשים הראשונים בעולם שחווים את הדברים האלו,
מגלים אותם בשביל העולם כולו.
אתם פתיתי שלג מיוחדים ולא ברור איך העולם הזה שרד בלעדיכם עד עכשיו.
אז למה לא לחלוק את זה? למה לחשוב שאנשים לא ירצו לדעת מה אני מרגיש וחושב ומבין?
וככל שהזמן עבר, במקרה שלי, הבנתי שהזרקור בכלל לא מכוון עלי.
כן, אני אולי מיוחד ומעניין ומצחיק וחכם ורואה דברים אחרת מהרוב, אבל גם המון אנשים אחרים הם כאלו.
חוש ההומור המוזר שלי? קיים באינסוף צורות אחרות ויש אנשים שאשכרה מתפרנסים מזה מרוב שהם טובים.
ההבנה העמוקה שלי בנוגע לחיים ולעולם ליקום והכל? איזה זקן סיני אחד כתב עליה ספר לפני מאות שנים.
הלהקה המגניבה ההיא שאני סופר אוהב ואף אחד אחר לא מכיר? נגמרו הכרטיסים להופעה שלהם בארץ לפני שבכלל שמעתי עליה.
אני פתית שלג מיוחד למחצה בערימת שלג.
על שביל של בית.
שבקרוב מישהו יצטרך לגרוף הצידה כי אנחנו מפריעים לו לעבור.
וביום שמשי אחד, כשהזרקור של השמש יכוון עלי ועל כל פתיתי השלג שמסביבי באותה מידה, אנחנו נימס חזרה למולקולות מים זהות.
כולנו.
ואחרי שיצאתי מהדיכאון של המכה הקשה הזאת, שאני לא הגיבור של הסיפור של העולם הזה, נכנסתי למצב קצת קטטוני...
אני
לא כזה וואו, אז למה שלמישהו יהיה אכפת מה עשיתי בטיול האחרון שלי? איזה
חיים אני כבר משנה פה לטובה עם המחשבות שלי? מי כבר יהיה מוכן לשבת ולקרוא
את החפירות הארוכות שלי בשביל כמה בדיחות מעלות גיחוך פה ושם?
אם אני כבר לא מתלהב מעצמי - למה שמישהו אחר יתלהב?
בואו נעשה טוויסט קטן.
אחרי כל הסיבות ההגיוניות האלו בנוגע ללמה הפסקתי לכתוב, אולי יש גם מקום לנגיעה קטנה של ״למה אולי אני אחזור לכתוב״.
בעוד
בערך חודש וחצי אני אמור להגיש את התזה שלי. לא התחייבתי לשום דבר מעבר
לזה מבחינה אקדמית. לאור המצב של אמא ובעקבות חוסר התלהבות שלי מהתואר השני
שלי, כנראה שאעדיף לקחת קצת זמן לחשוב מה אני רוצה לעשות בהמשך החיים שלי.
מה שאומר, נכון, שוב תקופה של מלא זמן פנוי. שאולי אמלא אותה בתחביבים כמו כתיבה ^^
לא מרגיש לי שזה פוסט טוב במיוחד.
הוא ארוך, לא מאוד מצחיק, לא מאוד שנון, וקצת מערבב כמה דברים שונים ולא בהכרח הדירים.
קשה לי לדמיין אנשים בימינו שיסתכלו על פוסט שכזה במבט ראשוני ויחליטו שבא להם לקרוא אותו.
אבל זה בסדר.
יודעים למה זה בסדר?
כי אין סיבה להתבאס מפוסט בינוני בישראבלוג כשהנושא החם בו כרגע הוא "אלאור עזריה".
...
רואים? זה בסדר.
אז יש כמה שיפורים לעשות, אם אני רוצה להמשיך לכתוב.
אולי
לקצר קצת. בוודאות לתת פוסטים ממוקדים יותר וברורים יותר. לא להתפזר לכל
מקום רק כי יש לי כל כך הרבה דברים שהצטברו בי במשך כל כך הרבה זמן.
כן...
נראה לי שאני צריך ללמוד מחדש איך לכתוב. זה לא לגמרי כמו לרכב על
אופניים. אולי בעצם כן, אבל לרכב על אופניים בעולם שבו אופניים כל הזמן
משתנים ואין באמת שבילים נוחים עבורם בשום עיר מחורבנת.
Practice makes something
יאללה, בואו ננסה לקבוע כאן שוב עד שבוע הבא?
מנגו טיים!
אוהב,
פילו
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
