הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אז מה אמרנו בפעם הקודמת? שאין באמת דרך נכונה לכתוב פוסטים ושלא חייבים לחפור במשך שעות בכתב...?

... מה זאת אומרת "לא אורי, אף אחד לא אמר משהו שכזה וזה הכל אצלך בראש."? \= כלומר, ממתי התחלתם לקרוא לי אורי? מה עובר עליכם, ישראבלוגרים? די עם הסמים!

בכל מקרה, אם אני רוצה לנסות לחזור לשגרת הכתיבה שלי, אני צריך להמשיך ולנסות גישות שונות. לראות מה עובד עבורי היום. להתאמן ולהשתפר עד שאחזור להרגיש בנוח בנעלי הכתיבה שלי.

בואו ננסה משהו קליל ולא סטנדרטי עבורי

ישבתי עכשיו עם עוד שלושה חברים קרובים והשיחה זרמה מעצמה בכיוונים מעניינים ערב שלם והשאירה אותי מאוד מרוצה בזמן שנהגתי חזרה הביתה.

כשפתאום קפצה העקיצה הרגילה הזו. חלקכם מכירים אותה. התחושה הזאת של "אוף, מעצבן לחזור עכשיו לדירה/מיטה בודדה ונטולת זוגיות ואהבה".

התחושה הזו קפצה בזמן יחסית לא הגיוני. כלומר, לא הרגשתי בודד. לא לבד. דווקא היה לי ערב נחמד מאוד ומשמח עם אנשים טובים וכיפיים.

אז למה דווקא עכשיו חסרה לי בת זוג שתאהב אותי?

הפכתי קצת את המחשבות והתחושות שלי בראש והגעתי למסקנה מעניינת.

לא. אני לא צריך עוד אהבה בחיים.

לא זאת הסיבה לגעגוע.

דווקא ברגע הזה, כשאני מלא באהבה וכל טוב, חסר לי מקום שאליו אוכל לתעל את כל הרגשות האלו שגודשים אותי. שבאמצעותו אוכל להתרוקן מהם. חסר לי גוף שאוכל לגעת בו וללטף אותו ולנשק ולהצחיק ולעשות לו נעים, בלי שום צורך בתגמול או תמורה.

מישהי שאוכל לאהוב אותה, כי יש בי יותר מדי אהבה ואין לי שום דרך אחרת להביע אותה.

זו לא אהבה שאני מחפש.

לא. להיפך.

האהבה ממלאת אותי. מכאיבה לי. דוחקת בי מבפנים החוצה.

האהבה היא לא התרופה למצב החולני שלי.

דווקא האהבה, אותה אחת שאף אחד לא יגיד דבר רע בשמה (כל התיאורים השליליים שמורים לתופעות הלוואי שלה ולא לה) - דווקא היא זו שמרעילה אותי.

נוצרת ומצטברת בי עד לרמה שאותה הגוף שלי כבר לא יכול להכיל מבלי לכאוב.

ואני מחפש את האחת שתאפשר לי לנקז את הרעל הזה מהגוף שלי.

אבל, וזה החלק המתסכל, לא כל אחת יכולה ככה סתם לנקז ממני את רעל הזה. היא צריכה קודם להרוויח את הזכות לכך.

דמיינו פרה חולבות שמאפשרת רק לחלבנים שהיא מרגישה קשר אישי ואינטימי איתם לחלוב אותה.

ועכשיו תפסיקו, כי זו מחשבה מוזרה וקצת מביכה ואין סיבה שתעברו את כל זה סתם כי אמרתי.

מצחיק

לדמיין שדווקא האהבה היא זו שעושה את הנזק

ולא האמצעי לתקן אותו.

מזל שיש פה גושי פרווה חתוליים ששמחו לקבל ממני אהבה וליטופים דקות ממושכות אחרי שחזרתי ^^

בעקבות הסרט "מר פנטסטיק" ואהבתי ארוכת השנים לעצי פיטנה, חשבתי שזה יכול להיות מקסים לקרוא לבת שלי פיטנה.

זה יהיה מקסים במיוחד אם יהיה לה עור לבן וצח ושיער בלונדיני.

בעצם, לא שיער בלונדיני. לב של זהב. כן, זה מסתדר הרבה יותר באלגנטיות ביחד.

יש לי נטייה לחשוב לא מעט על הורות לאחרונה.

נראה לי שאני מתחיל להרגיש דחף של ממש לפתח את החיים שלי בכיוון הזה.

כל החיים אמרתי לעצמי שאני לא מוכן להביא ילדים בעולם בגיל מאוחר כמו שאמא שלי עשתה. שמגיע להם יותר זמן איתי, ולי איתם.

אבל אמא שלי ילדה אותי כשהייתה בגיל 42

ואני? אני עוד מעט בן 30.

קצת יותר מעשר שנים מפרידות בינינו. לכאורה, הרבה זמן.

אז למה זה מרגיש כמו כל כך מעט זמן שנותר לי לעשות את זה כמו שצריך?

לילה טוב.

אוהב,

פילו