... ובערך 600 מטרים של כביש ברגל. ... מה? עליות זה ממש קשה על קורקינט!
ביום שישי האחרון היה יום כיפור.
אני
מאוד אוהב את יום כיפור. לא רק בגלל שאתגר קרת אוהב את יום כיפור ואני
מנסה להיות כמו מישהו שאני מעריץ. אני אוהב את יום כיפור כי מכל החגים,
מרגיש לי שהוא... לא יודע, הכי מיוחד?
עזבו אתכם
מהנורמה הרגילה של חגים שבה כל המדינה פקקים כדי שאנשים יוכלו לשבת עם
המשפחות שלהם לאכול ואז כולם חוזרים הביתה שוב בפקקים רק כדי להתחפש למשהו
זנותי ולרקוד קצת לאור נרות החנוכייה מול המראה ולהשתכר ממלא תירוש ענבים
ולבכות. זה כבר חוזר על עצמו ונמאס.
רק ביום כיפור מדינה שלמה, שבה בכל רגע נתון במהלך השנה יש כלי רכב ממונעים על הכביש, מפסיקה לחלוטין את השטות הזאת ל-24 שעות.
וזה
לא משנה אם הסיבה לזה היא דת, או מסורת, או פחד מאנשים שחשובה להם דת או
מסורת ולכן הם ישחיטו לך את הרכב וינסו לפגוע בך, כי בשורה התחתונה יש כמעט
מדינה שלמה שמסכימה לוותר על שימוש תחבורה ממונעת, אחד מהדברים הכי
שימושיים והכרחיים שהתרגלנו אליהם בחיים המודרניים שלנו, ליום שלם.
זו סוג של הקרבה.
והתחושה
של הסתובבות חופשית ברחובות נטולי רכבים, נטולי רעש מודרני, היא פשוט...
מרגשת. הדבר הכי קרוב שיהיה לנו לתרחישים אפוקליפטיים, אני מקווה. ...
כלומר, מקווה שלא! הא! D= (ככה אתם מכירים אותי?!).
לאחרונה
יצא לי להגדיר את יום כיפור כ-"ספא לנפש". אירוני קצת, כי אני לא מאמין
בנפש ומעולם לא הלכתי לספא, אבל מרגיש לי שזה התיאור הנכון.
יום שמאפשר לנו להתנקות קצת מהנורמות המודרניות. מהטכנולוגיה, מהרעש, מההמוניות המוגזמת. ואולי קצת אפילו מאוכל, אם זה הסגנון שלכם.
אתחול למערכת.
אז
כן, אני אוהב את יום כיפור. והכי אני אוהב להסתובב ביום כיפור בכבישים עם
הקורקינט הנאמן שלי שגורם לכל חריץ באספלט להיראות מאיים כמו בולען (פאקינג
שיט אני שונא את הקורקינט הזה למה אני לא קונה אחד חדש) ולספוג את האווירה
ה... טוב כן, אפוקליפטית, כנראה שזה מה שאני אוהב ביום כיפור. את זה ואת
הרוח שמכה בי בגוף ברגע שהקורקינט מתחיל לצבור מהירות.
אבל השנה לא הסתובבתי ברחובות העיר ביום כיפור (כולם לצעוק בוז על המסך בבקשה).
לא יודע איך זה קרה. ישבתי עם החברים עד מאוחר, הלכתי לישון, קמתי בצהריים וחזרתי לשבת איתם עד צאת החג.
לפני
שהלכתי לישון, אני מודה, הייתה לי פנטזיה להתעורר לפני הזריחה ולצאת
לסיבוב שקט בעיר על הקורקינט... אבל ידעתי שאם אתעורר אחרי שעתיים כדי
להסתובב על הקורקינט אני אהיה מיליון עייף ואשנא הכל וכנראה וארדם באמצע
הרכיבה וימצאו אותי מת איפשהו עם קורקינט תקוע בי באופן מאוד לא הגיוני
(בתקווה, לפחות, עם חיוך מופתע של עונג על הפנים).
בשנה שעברה, לעומת זאת, נסעתי חלק נכבד מהעיר רעננה על הקורקינט המזעזע שלי, אל ומבית של חברים.
במהלך
הנסיעה חזרה הביתה, על רחוב וייצמן, השמש שהתחילה את השקיעה שלה וצבעה את
החיים שלי בצהוב ובכתום ובצללים חמים בזמן שהורים וילדים ניצלו את השעות
האחרונות של החג כדי לרכב ביחד על אופניים, הכתה בי תחושה נעימה של השראה
ולמידה, וכל חוויה שעברתי במהלך הרכיבה התפרשה אצלי בראש כתיאור מופשט אך
מציאותי של דברים גדולים וחשובים בחיים האלו.
ואת החוכמות הישנות-חדשות שקיבלתי באותו ערב (פלוס התרחישים שגרמו לי לחשוב עליהם), אתאר בפניכם כאן ועכשיו:
-
אל
תחפש תמיד חוויות חדשות בחיים. זה נפלא גם לחוות דברים ישנים בעיניים
חדשות. (כשתכננתי איזה מסלול אבחר בדרך חזרה הביתה על הקורקינט, בחרתי
במסלול הקבוע שלי ברכב במקום לנסות לאלתר וללכת לאיבוד ולגלות מקומות חדשים
ומעניינים. בכל זאת הרגשתי שאני רואה ומגלה חלקים שלמים במסלול שמעולם לא
שמתי אליהם לב כשהייתי ברכב)
-
ילדים שמושארים ללא השגחה יעזו להרחיק ולעשות הרבה מעבר לגבולות הפחד שלנו. יכול מאוד להיות שזה הקסם שמייחד כל דור חדש שמגיע לעולם.
(ראיתי חבורות של ילדים שעשו טריקים ממש מפחידים על האופניים שלהם, באופן
מאוד חובבני ומסוכן, וזה היה די מגניב והזכיר לי איזה שטויות מסוכנות
וכיפיות היינו עושים כילדים ללא השגחה של מבוגרים)
-
אל
תפחד לקחת את הדרך שנראית קשה. אתה יודע שזה לא יהיה קל, אבל אתה גם יודע
שזה אפשרי לצלוח אותה. (בדרך לפניי הייתה עלייה ארוכה ולא כיפית למראה.
חשבתי לוותר על הרכיבה עם הקורקינט וללכת אותה ברגוע, אבל החלטתי בסוף שאם
אני יכול לראות את הסוף של העלייה, אני יכול להמשיך ולהגיע אליו)
-
אתה
לא יודע מה מחכה מעבר לדרך הנראית, אבל כל עוד יש בך כוח שמושך אותך לשם,
אין שום סיבה להישאר עם הכאב שלך במקום שבו אתה נמצא עכשיו. (העלייה
הממושכת התישה אותי ובסופה הייתה פנייה שלא אפשרה לי לראות את המשך הכביש.
כאבו לי הרגליים והייתי עייף ולא זכרתי אם יש מישור מעיק או ירידה מתגמלת
שמחכה לי בהמשך, אבל לא ויתרתי לעצמי והמשכתי להתקדם בכל הכוח)
-
אפשר להסתפק בפסגה אחת שכבשת. מותר גם לעצור ולנוח. (כשירדתי מהקורקינט ולקחתי הפסקת מנוחה כשהגעתי לסוף העלייה)
-
לפעמים, גם אם תשקיע את מלוא המאמצים שלך, לא תתקרב מהר יותר למטרה שלך. לפעמים זה רק עניין של זמן, וצריך לקבל את זה.
(אחרי העלייה היה כביש מישורי ארוך שהרגיש כאילו הוא לא הולך להסתיים
לעולם וכאילו הסוף שלו לא התקרב מהר יותר כשהשקעתי יותר אנרגיה ברכיבה. מהר
מאוד בחרתי להתקדם בקצב איטי יותר שהרגיש לי נוח)
-
אין
בושה בהגעה לקו הסיום ללא התרגשות. אם הגעת אליו, הרווחת אותו. לא כל
ההישגים מותנים בקרב או מאמץ שמרגישים כמו רגעי שיא בסרטים. (כשהגעתי באופן
מאוד אנטי-קליימטי לירידה בסוף המישור, וזה היה נחמד וזהו)
-
סמים זה כיף. (עשיתי סמים. לפני שיצאתי לרכיבה על הקורקינט. הרכיבה על הקורקינט הייתה ממש כיפית.)
מעבר לזה, זכורים לי שני רגעים נוספים מהנסיעה ההיא.
הראשון מוגדר אצלי בראש בשם "ילד של המאה ה-21" - ילד שישב בחוץ ליד האופניים שלו עם קסדה על הראש ובהה בסמארטפון.
מעניין אותי אם הקסדה הזו יכולה לספק לו הגנה מפני בריונות ברשת.
השני
פשוט היה מקסים בעיניי. אני לא זוכר אותו במדויק, אבל למיטב זכרוני זו
הייתי משפחה של אמא, אבא ושני ילדים קטנים רוכבים על אופניים. האבא שאל את
הילדים אם הם אוהבים את החג והיו רוצים שהוא יימשך, והילדים ענו בהתלהבות
שהם היו מאוד מרוצים אם היו להם עוד כמה ימים לבלות ככה כולם ביחד.
לא רואים הרבה הורים וילדים מתקשרים ככה בחיי היום-יום.
היה נפלא לראות את ההורים מדברים עם הילדים שלהם ומקשיבים להם, ואת הילדים מרוצים כל כך מהזמן שיש להם עם ההורים.
אחחח אפוקליפסה, מחכים לך באהבה שתגיעי כבר ^^
מקווה שנהניתם מיום כיפור שלכם. תמיד שמח לשמוע חוויות ומחשבות.
סליחה אם חפרתי (;
אוהב (וסולח על הרוב, כמובן),
פילו
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
