הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

בשעת לילה מאוחרת, כשאני נוהג את הנסיעה הקצרה מהמקום שהיה פעם הבית שלי ושהוא כבר לא הבית שלה אל המקום שמעולם לא באמת הרגיש לי כמו הבית שלי, זה הזמן שבו מתעוררים הבזקי המחשבות עליה. ולפעמים איתם, כמו שקרה בנהיגה הלילה, גם הדמעות.

הלילה, בין הבזקי זיכרונות נעימים פחות ונעימים יותר, קיבלתי סטירה צורמת. התחוור לי שזהו. כל מה שנשאר ממנה הוא הזיכרונות שאצלי בראש.

ואין לי שום יכולת לעשות משהו שישנה את זה.

כמו אחד מהאנשים האלו שנכנס להם מוט ברזל לראש ומאז אין להם יכולת לייצר זיכרונות חדשים.

מוט ברזל קטן, כירורגי ומדויק, שנכנס לחלק בראש שמאפשר לי לייצר זיכרונות חדשים עם אמא.

וכל החלקים האחרים במוח עומדים סביבו, מסתכלים בצער ומרחמים עליו. מודעים טוב טוב לאובדן הכבד.

זה מה שנשאר.

כמה זיכרונות בקופסת נעליים, מונחים בה במסודר וממלאים אותה בדיוק עד הכיסוי העליון.

קופסה קטנה ומלאה עד אפס מקום שאומרת בבירור: "את אלה לא מייצרים יותר".

אין צורך בקופסה גדולה יותר.

הרגעים היפים.

המעצבנים.

החיבוקים והנשיקות והליטופים.

הריבים, התסכול וחוסר הטאקט.

הדברים המוזרים שהיא הייתה עושה.

כמה שאהבה לטייל.

איך שאהבה לדבר עם כולם ולקבל תשומת לב.

סתם לשבת בבית על הספה ולראות סרט ביחד.

השעות האחרונות בבית החולים.

השיחות שלנו בנסיעות הממושכות אחרי ארוחות החג.

לא עוד.

וזה מרגיש כאילו זה חלק גדול מהכאב שמורגש כשמאבדים משהו.

העובדה שאי אפשר להמשיך לחיות את זה שוב.

כמו האובדן של הנעורים, או של אהבה, או של תקופות יפות אחרות בחיים.

ההבנה שאת הרגעים האלו, התחושות האלו, אי אפשר לייצר יותר.

כל מה שנשאר זה זיכרונות.

חפצים חסרי תועלת שזרוקים במוח.

וכל מה שאפשר לעשות איתם עכשיו זה לתת להם לצבור אבק, ואולי, במקרה הטוב, להשוויץ בהם לפעמים.

אני תוהה לעצמי מה היה קורה אם הזיכרונות האחרונים שלי ממנה היו שמחים יותר. נעימים יותר. לא סבל וכאב ובתי חולים וגסיסה שהדחקתי בגסות, אלא חוויות משמחות וצחוק וחיוכים. כי היו לה חיים יפים, חיים מגוונים, והיו לה ולנו הרבה זיכרונות טובים, רק שהסוף טומא באווירה כללית עכורה שכזו.

ואם זה היה אחרת? אם היינו שמחים ומאושרים ונהנים, ואז היא הייתה מתה? האם הזיכרונות האחרונים השמחים האלו היו הופכים את האובדן לקל יותר, או דווקא גורמים לי להתגעגע אליה יותר אחרי התקופה היפה שלנו ביחד?

אני נוטה להאמין שהאובדן היה ככה קל לי יותר.

אבל היי, זה אני. הבחור שאוהב סרטים עם סופים יפים.

אני מתגעגע אליה.

מדהים איך רק המשפט הפשוט הזה סוחט ממני כמה דמעות טובות מכל עין.

ובחיי שהגיע לה סוף טוב.

ואם לא טוב, אז לפחות בוודאות יותר טוב משקיבלנו.