הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

כשחזרתי היום הביתה ועליתי במדרגות ראיתי שאמא שלי ערה מול המחשב ואחותי גם כן רק הגיעה בחזרה מהעבודה ועוד הייתה ערה, אז כמו שקורה ברגעים המעטים האלה שכולנו קרובים זה לזה מבלי להיות עסוקים במשהו אחר (אמא לא באמת הייתה על המחשב, סתם התלוננה על ג'אנק מייל ששולחים לה... לול אנשים זקנים) התחילה שיחה בין כולנו.

עקב חוסר נושא מהותי שעליו התנהלה שיחה, הלכתי כבר לחדר שלי וישבתי מול המחשב. כדי לא לשבור את השיחה שהייתה עד אותו רגע אחותי התיישבה במסדרון מול הדלת של החדר שלי ואמא שלנו עמדה ליד הדלת והמשיכה לדבר איתה. כאינסטינקט, קמתי מהמחשב והתיישבתי ליד אחותי כדי להצטרף לשיחה...

וככה, למשך כמה דקות, התקיימה שיחת המשפחה שאיכשהו תמיד מתקיימת בסופו של דבר: אני יושב על הרצפה ליד אחותי הגדולה, ואמא שלנו עומדת לידנו. אני מאוד אוהב את הרגעים האלה. יש בהם משהו כל כך מהותי, שמרגיש כמו נוסטלגיה, אבל אי אפשר בדיוק לתאר אותו ככה...

אז ישבנו ואמא עמדה והרצנו נושאים שהתקדמו הלאה כשכל אחד שומר על התפקיד שלו. אני כבן הזקונים, אחותי הגדולה כאחותי הגדולה, ואמא כאמא. אמא ודנה מדברות ביניהן תוך שאני מוסיף הערות משעשעות לנושאי השיחה שלהן שלא בדיוק מעניינים אותי, אחותי צוחקת כי תמיד הצחקתי אותה לא משנה מה עשיתי ואני צוחק כי אין לי שום סיבה לשחק אותה קול ושרמנט ליד אמא שלי ואחותי, אבל בעיקר בגלל שכשאחותי צוחקת מהבדיחות המפגרות שלי הצחוק שלה ידביק אותי לעד. אז, כמובן, אמא תנסה להוסיף הערה משעשעת משלה שתהיה או מגעילה או ממש לא מצחיקה (ועל כן תקטע את הצחוק המדבק שלי ושל אחותי) ושניות מעטות לאחר מכן אחד מהדור הצעיר יותר יציין שהיא ממש הרסה את הצחוק - דבר שבהחלט גורם לו להתחיל מחדש.

ועל אף הקטילות שאנחנו מביאים לאמאלו הקשישונת שלנו, ירחף באוויר האבסורד שאת רוב הקיום שלנו והאישיות שלנו, כולל ההומור שאנחנו מרגישים ששותף רק לשנינו... קיבלנו בכלל ממנה.

והנה אנחנו צמד אחים יושבים ומצחיקים אחד את השני את עצמו, לא רק בבדיחות ובקטעים אישיים כמו צוויחת "שע-שע!", אלא גם סתם בציון השיגרה שכולנו בבית רגילים אליה ואף פעם לא מדברים בקול. מסוג הדברים האלה שכולם יודעים עליהם, אבל אף פעם אין סיבה לדבר עליהם... כמו שכשהשער נטרק יודעים שכלב החזיר את עצמו הביתה מהטיול שהוא עשה לעצמו. או שכשאמא קוראת למיקה לשים משחה בעיניים ברור שמיקה תבוא לאמא מכשכשת בזנב, תגלה שעבדו עליה, תברח לכיוון המיטה של אמא, ואז אמא תרדוף אחריה. ואז כשמה שנובא באותו רגע באמת קורה, צחוק מציף את המסדרון. חוצמזה מיקה גם נראית מאחור כמו פומבה וזה מצחיק (=

עכשיו כשאני ואחותי גם עובדים באותו המקום התווסף לשיחות שלנו גוון חדש של בדיחות עבודה ורכילויות, בניגוד לרכילויות המשפחה שהיינו רגילים אליהן עד היום. מסתבר שכולם חולים לי על התחת ושאנחנו אחים ממש סבבה (B

אחרי כמה זמן דנה מסתכלת בשעון והולכת לישון כי היא עובדת מחר, אני חוזר למחשב, אמא הולכת לחדר, וחוזרים למצב הרגיל שבו לא מדברים יותר מדי או צוחקים כל כך ביחד.

כשאני אזכר בעתיד בזמנים הטובים באמת שהיו לי עם המשפחה שלי זה בעצם מה שאני אזכור.

את דנה ואותי, שתמיד איכשהו מוצאים את עצמם ישובים על הרצפה זה לצד זה ומצחיקים אחד את השני כמו שני ילדים קטנים ומפגרים, כשאמא אחת מאוד גאה בילדים שהיא הצליחה כמעט לגמרי בעצמה לגדל עומדת לידם, מנסה להצטרף לחבורה... ולכל אורך האירוע, מרוח לה על הפנים חיוך גדול של סיפוק וגאווה אמהית.

כמה שהמשפחה שלי דפוקה, ככה אני אוהב אותה.

נכון שזה נשמע מוכר...?

לילה טוב חברס (=