הרגע הראשון בו הרגשתי באמת חכם היה ללא ספק בכיתה ג', כשהייתי היחיד בכל השכבה שלי בבית ספר יסודי "יחדיו", רעננה (עכשיו "יחדיו - אומנויות". סיימתי ללמוד בו בשנה שהוא הפך להיפי ולא סתם מלא ערסים של קריית שרת), שעבר את המבחן השני לבדיקת מחוננות. כולם שנאו אותי ביסודי, אבל נראה לי שזה קשור יותר לעובדה שהייתי מעצבן ומוזר וקרציה מאשר העובדה שאני מחונן והם לא ננה בננה "על ראש הקנאי בוער הכובע" כמו שאמא שלי ניסתה לגרום לי להאמין.
תמיד הצחיקה אותי העובדה ששנה קודם לכן כשעשיתי את אותם מבחנים בדיוק רק בהרצליה שם עשו את המבחנים בכיתה ב', עברתי רק את המבחן הראשון. אני זוכר איך כשאמא החזירה אותי הביתה מהמבחן השני היא שאלה אותי על השאלות, וכשווידאה שבאמת ידעתי מי היה נשיא המדינה הראשון אמרתי לה שהקפתי את עזר וויצמן. אני גם זוכר שהגעתי למבחן עם מלא מלא מלא עטים בכל מיני צבעים, ליתר ביטחון. נו טוב, אמא הכריחה אותי.
אף פעם לא הצחיקה אותי העובדה שגם ביום השבועי ללימודי מחוננים כולם צחקו עלי שאני חנון ושנאו אותי ולא שיחקו איתי. אחח, הייתה תקופה יפה שבה שיחקנו... זוכרים?
הו וול.
שלושה רגעים נוספים היו בעצם מחשבות תיאוריתיות שכאלה שבאו אלי בסביבות גיל 15-16, ומאוד התלהבתי מהעובדה שאני חשבתי על כאלו דברים גאוניים.
המחשבה הראשונה היא על מגבלות דמיון המוח האנושי.
המוח האנושי, כך הרהרתי לעצמי בתובנה גבוהה בראש הקצת-יותר-מדי-גדול-פיזית בשביל ילד בן גילי (כיבינימאט, כתבתי כרגע 5 עמודים של דו"ח מסכם ואני שונא את איך שצורת הכתיבה שלי לא כל כך משתנה. שייסה שייסה שייסה! ... טיהי P(= ), כל כך מוגבל שהוא אינו יכול להמציא דברים חדשים, אלא רק שילובים חדשים.
אני אנסה לכתוב עכשיו כמו בורגן כי מילים כמו "אינו" הינן מעצבנות בצורה קיצונית. אז מה שהמחשבה הזאת בעצם באה להגיד הוא שאי אפשר באמת להמציא שום דבר חדש. לדוגמה: במידה והיינו קיימים בעולם שבו אין הבדלי טמפרטורות, אף אחד לא היה מצליח להמציא מושג כמו חום או אפילו להעלות הרעיון של התחושה שלו. דוגמאות ברורות יותר אפשר לראות במיתולוגיות שבהן המציאו מפלצות שלא היו יצורים חדשניים ומעוררי אימה כמו שהרבה אנשים מהעידן המודרני יכולים להמציא, אלא שילובים מוזרים של חיות מהטבע.
פעם ניסיתי להפריח את התיאוריה הזאת שלי וניסיתי חזק חזק להמציא משהו חדשני לחלוטין במשך שעות. לא כל כך הצלחתי I= אני חושב שמאז אותה תקופה בערך חם לי באוזניים כל פעם שאני עצבני. *טוויץ'*.
תיאוריה אחרת שפיתחתי באה לפתור את הוויכוחים בין הדתות בנוגע למה קורה אחרי המוות, ופתרה אותה בצורה הכי פשוטה שיש: לכל אחד יקרה מה שהוא מאמין שיקרה לו. תמיד האמנתי שלמוח האנושי יש כוח אדיר מוסתר בתוכו, ושהרבה דברים יכולים להיגרם על ידיו אפילו בצורה על טבעית. שגלי מוח נשארים קיימים לעד ומי יודע מה קורה איתם? אז אם בנאדם מאמין שהנשמה שלו תתגלגל ליצור אחר, זה יקרה, ואם הוא מאמין שהוא יגיע לוואלהאלה אם ימות בקרב, זה יקרה. ואם הוא לא מאמין בכלום? אז כנראה שתת המודע שלו כן מאמין במשהו, ושהמשהו הזה יקרה. אבל אם הוא באמת באמת לא מאמין בכלום...? טוב, אז הוא יעלם. מחשבה על היעלמות מוחלטת מהקיום אל האי-קיום תמיד הפחידה אותי למצבים שבהם התכרבלתי בתוך עצמי והייתי על גבול בכי. זאת הסיבה העיקרית שבגללה אני לא אוהב לחשוב ברצינות על מוות.
רגע שחוויתי גם באותה תקופה היה כשישבתי באמבטיה והתקלחתי כמו שאני רגיל לעשות מאז שאני בן אפס ואולי צריך להתקדם הלאה, והתחלתי לחשוב על המהות של אלוהים. חשבתי וחשבתי והרגשתי כאילו אני מתקדם לאנשהו, ואז הופיעה לי בראש תמונה אחת ברורה מאוד שהסבירה לי את הכל! ואז? אז קפאתי ולא יכלתי לזוז. פתאום עברתי משניה אחת של מחשבה אינטנסיבית למוח ריק, ושכחתי את כל מה שחשבתי עליו עד לאותה נקודה. מאז אותו אירוע אני אומר לעצמי שהגעתי באותה סיטואציה למצב שבו ניצלתי את המוח שלי על מחשבות מטא-פיזיות מעבר לגבול היכולת שלו והוא קרס זמנית. כשסיפרתי את זה לשני שהייתה באותה תקופה חברה טובה מאוד שלי היא אמרה לי שאני הומו וטיפש. תודה שני, שאת תמיד שם כדי להזכיר לי ('=
התיאוריה האחרונה האחרונה שחשבתי עליה הייתה פתרון לפראדוקס הזמן (אתה חוזר אחורה בזמן ורואה את עצמך \אתה חוזר אחורה בזמן והורג את סבא שלך \ אתה חוזר אחורה בזמן ומגלה שסבא שלך יותר חזק ממך ואז הוא הורג אותך \ אתה חוזר אחורה בזמן ובועט בחתול של היטלר וכו' וכו') ברעיון שמעבר בזמן לא אפשרי, אלא רק מעבר בין מימדי. מימדים נוצרים בזה אחר זה כך שקיימים מימדים שונים לכל רגע אפשרי ובכמות אינסופית, ומעבר בזמן כמו שאנחנו נתפוס אותו יהיה בכלל מעבר באותו זמן למימד שנוצר כך וכך זמן לפני או אחרי שהמימד שלך נוצר. ככה אין שום קשר לינארי בין המימדים ושינוי משהו במימד מסויים ישאר קבוע רק למימד הזה, ככה שאתה יכול לבעוט בחתול של היטלר אחי, אתה תחזור הביתה ועדיין יהיה יום שואה, וסתם תצטרך לנקות את החתול של היטלר מהמגף הפאנקיסט-צבאי-יהודי גאה שלך.
באחת מהפעמים שהוזמנתי למיונים לאיזה פרוייקט מחוננים כלשהו כמו שקרה לי כל חצי שנה בנעורים שלי, יצא לי להשוויץ במוח הגאוני שלי ולפטפט על פתרון פארדוקס הזמן באוזני שלושה אנשים מוכבדים וחכמים ש... טוב, מיינו אותי והיו אמורים להיות חכמים וכאלה. יש מצב שהם רק ניקו שם, לא יודע.
בכל מקרה, אחד מהם, זקן שכזה ודי שמוק לפי מה שאני זוכר, שאל אותי אם אני מכיר איזשהו פראדוקס שאני חושב שאני יכול לפתור. סיפרתי לו על התיאוריה העילאית שלי שנבעה ללא ספק מצפייה מוגזמת ב-Sliders ("גולשים בזמן" יא פעוטות!), והוא חייך מעט, אז הרגשתי כמו מלך בעולמי.
שניה אחרי זה הוא סיפר לי שהתיאוריה הזאת כבר קיימת עשרים שנה.
אני לא חושב שיש הרבה דרכים לתאר איך ילד בגיל 14 (?) שהחשיב את עצמו למאוד חכם ומיוחד נשבר כשהוא מגלה דבר שכזה. אחרי זה הוא שאל אותי דרך לפתור פראדוקס אחר (פראדוקס התנועה - כל פעם מתקרבים חצי דרך ולעולם לא נפגשים) שלא יכלתי אפילו לדמיין איך ניתן לסתור הגיון של פראדוקס שכזה, ובירר אם אני יכול לנחש למה האבולוציה הכתיבה שלג'ירפות יהיה צוואר ארוך תוך שהוא שולל כל אפשרות שהצעתי או מתנה אותה בשאלות, ובכלליות... שבר אותי. שנאתי אותו, ואני כנראה עדיין שונא אפילו שאין לי מושג מי הוא לעזאזל.
בערך באותו איזור של זמן הפסקתי להסתכל על עצמי כעל משהו סופר מיוחד, אלא על סתם נער קצת יותר אינטיליגנט מהסובבים אותו ותו לא. התחלתי להיזכר בכל הפרוייקטים למחוננים גאונים מיוחדים שכאלה שתמיד הצלחתי לעבור רק את השלב הראשון בהם ונפלתי חזק לקראת הסוף. דברים כמו פרויקט תלפיות בצבא, או בכלל בדיקת המחוננות הראשונה שלי. דברים שהשאירו אותי מעט מעל הממוצע, ולא הרבה כמו שתיארתי לעצמי.
אחד אחרי השני גיליתי כמה לא מיוחד הייתי, והמשיך להישבר בי דימוי העילאיות העצמי.
את תיאוריית החיים שאחרי המוות שלי, כך גיליתי, תיאר כבר טרי פראצ'ט באחד מספרי עולם הדיסק שלו שנכתב כנראה הרבה לפני שאבא שלי דמיין איך אמא שלי תיראה בעירום.
את מגבלות דמיון המוח האנושי תיאר מישהו באיזה ספר שלא זכור לי.
ואני גם די בטוח שאיזה מישהו שחי לפני ניצל את המוח שלו למקסימום בזמן התקלחות בישיבה באמבטיה רגע לפני שהוא הרגיש כאילו הוא קרס לו, אבל הוא בטח לא רץ לספר את זה לחבר'ה ולהתפרסם. או זה או שזה הבחור שצעק "אאוריקה!" ברגע דביליות מוחלט, לא יודע, נשמע מספיק קרוב.
כיום אני כנראה עדיין חושב על דברים לא פחות אינטיליגנטיים ולא קונבנציונאליים כמו שחשבתי אז ומאוד התגאיתי בעצמי, אבל אני כבר לא מתייחס לזה. הגדרתי לעצמי במוח שאני רק מעט יותר טוב מכל השאר, ושזאת לא סיבה למסיבה. וכמו שידוע לחברים שלי שמכירים אותי הרבה זמן, באמת אף פעם לא ארגנתי מסיבה.
רק מלהיזכר בכל האירועים הנ"ל אני פתאום נזכר בדברים אחרים שחשבתי עליהם אחרי אותה תקופה וממש לא התלהבתי מהם יותר מדי. המשכתי לפתח את התיאוריה הבין מימדית שלי לכך שכנראה ישנם קרעים בין מימדיים איפשהו ביקום האינסופי הזה, שבהתבסס על תורת הכאוס השינויים המזעריים שהם היו גורמים באיזו פינה נידחת ביקום היו גורמים לזה שלעולם לא יהיה שני מימדים בהם סדר הזמן יתקדם בצורה זהה לחלוטין.
השוותי את האינסוף לאפס, והדמיון הקיצוני שמצאתי גרם הכניס אותי לתחושה מחורבנת שהאינסוף של הקיום הזה יכול באותה מידה להיות אי-קיום. האמונה שלי בכוח המוח האנושי המשיכה להתפתח לרעיון שהוא זה שמחליט באופן תת מודעי באמצעות הקורה סביבנו איך נתפתח, ומאז אני שומר על הגוף שלי בצורה שבה האובולוציה תשמר את הדברים שאני רוצה להעביר לילדים שלי. טוב זה סתם מוזר. למי שרוצה לדעת למה אני אף פעם לא לוקח תרופות, דרך אגב. המחשבות שלי על העולם שאחרי המוות התקדמו לשאלות של האם העולם הזה מקביל לקיומו עם העולם שלנו ואליו מגיעים כל אותם אנשים עם אמונה זהה (או בניסוח אחר - כל הדתות קיימות ונכונות. מעט סותר ולא הגיוני.) או שלמעשה (דבר שנשמע לי יותר הגיוני) המוח האנושי כל כך עוצמתי שהוא מייצר עולמות שלמים המתאימים את עצמם לתפיסה שלנו לגבי אותו מקום שנגיע אליו אחרי המוות (דרך אגב, הביטוי "הלך לעולמו" במקבילות היהודית פחות או יותר מאשר את הרעיון הזה).
עוד תוצאה של הזלזול העצמי הזה שהתפתח אצלי היא בנוגע לאמנות. בחודש האחרון חשבתי על רעיונות לשני סיפורים קצרים: אחד על מישהו שמגלה שאהבת חייו המושלמת בעצם רק אוהבת אותו, ושאת כל המילים והשיחות והמחשבות שעברו בין שניהם הגתה בשבילה בכלל מישהי אחרת שלא מרגישה כלפיו כלום, ושני על מישהו שמקדים את זמנו בכך שהוא מדבר על דברים שיקרו בעתיד בשיחות שהוא מנהל בהווה. בערך, על רגל אחת.
ואני לא באמת רוצה לכתוב את הסיפורים האלה, כי מישהו אחר כבר בטח תיאר דברים דומים. עיצבן אותי שבמהותם הסיפורים האלה שחשבתי עליהם מאוד מזכירים את סגנון הכתיבה של אתגר קרת, שאת הספר שלו באמת קראתי באותו זמן. עיצבנה אותי העובדה שאם אני מדבר עם מישהו או קורא משהו, אני מקבל את המנטליות של אותה אינטרקציה לזמן מסויים. ככה שאם אני קורא ספר של סופר מסויים אני מתחיל לכתוב ולחשוב כמוהו, ואם אני מסתובב עם חבר ספציפי הרבה זמן אני מתחיל להתנהג כמוהו ולהגיד את הדברים שהוא אומר ולצחוק עם ההומור שלו (כל זה במידה והם לטעמי, כמובן).
חוסר המקוריות שלי והשאיפה שלי מאחרים מעצבנים אותי, ובגלל פרנציפ אני לא מוכן לכתוב.
בגלל פרנציפ מפחיד אותי הרעיון שיום אחד אני אבחר סוג של אומנות להתמקד בו ולהתפתח בו, ואז רובו יהיה זהה בבסיס.
אמרתי ליותם שאני פוחד שאם נלחין שירים הם יהיו דומים מדי.
הפחד מאי-היחודיות מחזיק אותי ממש חזק, ומצחיק אותי לגלות שרק בשעה שאני כותב את הפוסט הזה אני מבין את מלוא הכובד שהיה לזה על החיים שלי.
הא.
מצחיק (=
תזכירו לי שוב מי ביקש פה פוסט רציני?
טוב, אז זה לא הפוסט הזה.
עוד מעט אני אצא לרעננה, קודם אני אגיש את הדו"ח הבן זונה הזה.
איזה קול אני (B
שבת שלום סטודנטיאלית! פילו (=& (זה המוח שלי היהיהי כי אני כזה מסובך ועמוק ואינטיליגנט היהיהי...! P(=& אין לי מושג למה התחלתי להסביר את הסמיילים שלי I=& ... הא I=
היי 0= אוקי, מי גנב לי את המוח רבאק?!?)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
