אתמול בלילה הפלאפון שלי מת. סתם ככה, מת. עכשיו, אני אחסוך מכם את הנאום של "זה לא בסדר איך כל החיים שלנו תלויים במכשיר המזופת הזה וואק וואק וואק אבדון!" (למרות שזה אחלה נאום. בעיקר ה-"אבדון!" בסוף) ואטריח אתכם רק במלא דברים משעממים ונוראיים אחרים.
אם להגיד את האמת שום דבר מהדברים הסטנדרטיים שבהרס הפלאפון לא מפריע לי. את כל התמונות והווידיאו וההקלטות שמרתי באופן מושכל בכרטיס הזיכרון. את ספר הטלפונים גיביתי במחשב, ואפילו שזה היה לפני משהו כמו שנה עדיין יש בו את כל המספרים הבסיסיים (משפחה, חברים, הקו החם של מאדאם אולגה...). מאלה לא באמת אכפת לי.
באופן מוזר למדי מה שבאמת מעציב אותי שאיבדתי בכל הסיפור הוא את ההודעות שהיו לי בפלאפון. יאפ יאפ, את ההודעות. כשמתעלמים מהעובדה שהיו לי שם כמה הודעות שמורות ששלחו לי ושהיוו רגעים משמעותיים או משעשעים בחיי (לדוגמאת ההודעה מלאת שגיאות הכתיב מגבע שאיבדתי את בטולי והאיחול מאמא להצלחה ביום הראשון של הלימודים באוניברסיטה ועוד איזה נאום דרמטי שממש הצחיק אותי שמריה שלחה לי אחרי שנפרדנו), רשמתי לעצמי גם כל מיני דברים בטיוטות.
איזה מין דברים? קודם כל, רושמים "מן" יא חתיכת קרביים שסוגרים 14, ובעצם מה שרשמתי שם היה שני דברים: 1) שירים \ ליריקס של שירים שאני רוצה לגנוב באופן פיראטי מהאינטרנט (רשימה שהתארכה מאוד אחרי שירי השואה של אתמול) ו-2) סיכומי ביניים של מלאמלאמלאמלאשלושה דברים שעברתי בטירונות ובעבודה שלי ב-"7 גרם" ושרציתי לרשום אותם כאן, בבלוג אוכל המוות המייסר הזה שלי.
רק אתמול חשבתי לעצמי כמה חבל שלא רשמתי את החוויות מהטירונות באותה תקופה ותכננתי לרשום באופן אקראי כל דבר שהצלחתי להבין מהסיכומים שרשמתי לעצמי, גם של הצבא וגם של העבודה, בפוסט "אקראיות מוחלטת". יש לי כזה קטע שאני אוהב לרשום את כל הזכרונות האלה שלי. אני לא סומך על הזיכרון שלי מספיק... את כל הרגעים האלה שחוויתי, או את השנינויות האמיתיות שאיכשהו הצלחתי להעלות במוחי בניגוד מוחלט להומור הנונסנס ברירת המחדל הזה שלי, או את הרגעים הממש אבסורדיים, נדירים ומצחיקים שנוטים ליפול עלייך לפעמים בחיים ("סליחה אדוני, איזה ריח יש בשירותים?"), את כל אלה אני אוהב לשמר על הנייר הווירטואלי ולקרוא מדי פעם. מעיין רומן קומי (ומאוד לא אירוטי) שממשיך לכתוב את עצמו ולהתפתח עם הכותב כל הזמן, וכיבינימאט לאף אחד כבר אין כוח לחזור לפרקים הראשונים, אבל כשלגמרי בטעות כן מגיעים אליהם, נקרעים מצחוק...
בכל זאת (זה השלב שאתם מבינים שמשהו רע בכל זאת עומד לקרות), החלטתי לנסות להעלות בחכתי חלק מהדברים שדווקא כן יכלתי לזכור ("לאאאאאאאאאא......!!!! 0'= "), סתם ככה כי בא לי ואני רשע טהור מיחמיחמיח. הבא ("טוב נו נמאס לי לקרוא כאן. פייסבוק! D= "):
צבא - הטירונות
כשהגעתי לתל השומר (באיחור אופנתי קל, אהמ...) אני זוכר שממש התלהבתי והתרגשתי לקבל סופסוף את המדים שלי. כשקיבלתי את המדים שלי, לא היה לי מושג מה לעזאזל אני אמור לעשות איתם. מצחיק, אבל זה נראה דווקא כאילו אני היחיד שהיה לו מושג מה הוא עושה... עתודאים הם חבורה של ילדודס. היו שם אנשים שקיפלתי להם שרוולים כי הם לא ידעו איך. אנשים הסבירו איש לרעהו איך מכניסים את השרוך למגף. עם הסוגר של החגורה, אני חייב לציין, גם אני הסתבכתי... הפגנתי המון גאווה וביטחון עצמי כשהצלחתי לבסוף לשים אותה עלי ככה שכולם מיהרו לחקות אותי בהתלהבות, רק כדי לגלות שבכלל שמתי אותה הפוך ולא סגרתי בכלל כמו שצריך. לולי.
ב-"ערכת השי" שקיבלנו יחד עם כל הסבטוחה הצלחתי לאתר שמפו "לשיער אדמוני". מאותו רגע היה לי ברור שיש בצה"ל אפליה לטובה של ג'ינג'ים!
כשהתחלקנו לגושים (טיהיהי...) הסתבר שהייתי מיועד להגיע למחנה 80, והייתי מבסוט כי התפתחה שמועה שמחנה 80 זה בית בושת איכותי. בין כל החיילים הטריים לבושי החאקי עמדה בת אחת שליוותה את חבר שלה עד הרגע האחרון. אחת מהאחראיות במקום ממש לא סימפתה את העניין. "את לא רואה שכולם כאן גברים?!" שאלה בעצבים. העפתי מבט סביבי על כל העתודאים המחוצ'קנים. אני לא מתפלא שההיא לא שמה לב להבדל.
נתנו לנו סנדוויצ'ים ופחיות שתייה של קייטנה ועלינו על אוטובוס שיקח אותנו לבסיס. על האוטובוס היה רשום "הסעת ילדים". מעיין בדיחת צעירות ראשונית של הצבא, אני משער...
לידי, בחלק האחורי של האוטובוס (הו כן מי מאגניב?? BD), ישב אחד שהתפאר בזה שהוא היה בכלא, ואני התפארתי בזה שאני נהיה ממש שקט כשמישהו לידי אומר לי שהוא היה בכלא. זה הרגע הראשון שבו גיליתי שטירונות עתודאים נעשית יחד עם אנשים-שהיו-בכלא. ג'וי. מיד אחר כך התחיל המפקד שישב מקדימה לצווח פקודות ולתרגל איתנו ישיבה צבאית נאותה והקראת זמנים בזמן שצווחתי כל הזמן בראש שלי "טיהיהיהיהיהי כיף צבא! P(= ".
הגענו וחילקו אותנו. פלוגה ד' מחלקה 3 צוות 10 אימפריה!
כבר מהרגע הראשון ידעו במחנה 80 שאני משהו מיוחד. כל פעם שפתחתי את הפה וצעקתי משהו, בדרך כלל דברים כמו "בלה המפקד!", חיילים מסביבים אטמו אוזניים וקיללו אותי בעיקר ברוסית. מסתבר שקיבלתי את ריאות הצעקה של אבא שלי (=0
יום אחרי שהגענו לבסיס שמענו שפגעה הרקטה בזיקים ושיש טירונים פצועים. הייתי בשוק. אני זוכר שממש התעצבנתי כשהאחראי על הכשרות בחדר האוכל (ששמע על זה בקשר לפני שזה בכלל הגיע לחדשות וככה גם אני גיליתי) צחק על זה שעכשיו בטח יקבל יותר כסף על סעיף סיכון אם הוא יעבור לזיקים.
את האוכל הצבאי דווקא מאוד אהבתי. איכשהו הם ידעו שהרוטב האהוב עלי הוא רוטב שמן-מלח. אם יש משהו שאפשר להגיד על הטבחים בצבא, זה שהם יודעים להוסיף ב-ד-י-ו-ק כמה מלח שצריך לשים באוכל! בדיוק כדי להרוג צבא קטן של דובי קוטב מהרעלת נתרן, אבל בדיוק!
גם תורנות מטבח הייתה משהו שמאוד נהניתי לעשות. *ריספקט לארכדי*, הטבח הכי וויקי וויקי שיצא לי להכיר. פשוט לא עשינו כלום כשעבדנו עם ארכדי. היינו ניגשים אליו מרצוננו החופשי ומבקשים שיתן לנו משהו לעשות מרוב ששיעמם לנו, והוא התעצבן עלינו, אמר לנו לשבת לנוח והעמיס עלינו שקיות שוקו. מרוב שיעמום יזמתי באחד הימים סמינר בהכנת בועות סבון ענקיות עם סבון צבאי והידיים ותו לא.
באחד מהימים גנבתי רימון שמצאתי. לא מהבומים המאגניבים, מאלה היאמי. מוהא.
באחד מהימים התפזרה עלי שקית שלמה של אבקת שום.
באחת מהפעמים היחידיות שבהן תירגלנו אז"ר (אוייב זרק רימון) לקחתי את הסיפור טיפל'ה מדי באינטנסיביות ופצעתי את המרפק. זה היה כיף ושווה את זה.
חייל = גפרור. אני חושב שזה אפילו יותר נחות מחייל = מספר.
ממש אהבתי את ממרח השוקולד-ללא-שוקולד הצבאי. מרחתי אותו על אגס וזה היה יאמילישס. בכלל, פריסות זה יאמילישס.
באחד מהימים מישהו גנב לי נייר טואלט (נ"ט) מהתיק. ממש התעצבנתי שמישהו חיטט לי בתיק והתחלתי לצעוק על כולם ולאיים שאני הולך למפקדת. זכרו לי את עד היום האחרון ואפילו רשום את זה על החולצה של הטירונות. מישהו גם גנב לי את המגבת קומפלמנטרי של הצבא, אבל קיבלתי אחת אחרת בסוף מחייל נחמד.
ישנו בהילטונים.
השיר של הטירונות היה "איזה כיף שהקיץ בא". אני שונא את השיר הזה. לעזאזל איתך גילדו!
תרמתי דם בצבא.
ברגע שאתה בצבא ורואה רק בנות על מדים, פתאום בנות על אזרחי נהיה דבר סקסי.
המכונת ארטיקים גנבה לי 4 שקל והתקשרתי אליהם ואז בא האיש של המכונה ופיצה אותי בקסטה.
הטירונות שלנו נפלה על תקופת החגים, מה שהיה מאוד משעשע וחבשני. את השבת היחידה שהמחלקה שלי סגרה נפלה בדיוק על יום כיפור, מה שאומר שאין תורנות מטבח. מה גם שעוד לא עשינו מטווחים אז לא הייתה שמירה. ישנתי עד 12 בצהריים. היה אושר טהור. אני, כאחד מן הגויים, לא צמתי וניסיתי לראשונה בחיי מנת קרב שזה דבר נוראי שאמור להספיק לפי ארבע מכמות האנשים שהוא תכלס משביע. אבל יאמי, חלווה. אחד מהחברים שיצרתי לעצמי בבסיס, יורי (אז אין "יוראי") שמר, והבאתי לו קופסאת שימורים של טונה. איך שהתחלנו להתרחק ממנו ראינו את המ"מ מתקרב אליו מהכיוון שלנו בדיוק. הוא תפס את יורי אוכל בשמירה. יום אחרי זה אני וכל מי שהיה טירון לדוגמה קיבל שיחרור של חמש שעות מתורנות מטבח. גם יורי היה אמור לקבל שיחרור, אבל בגלל שתפסו אותו אוכל בשמירה הוא נשאר (= חוצמזה רציתי לישון בסוכה, אבל אמרו שזה רק לדתיים. אפליה!
מטווחים זה כיף. הכרתי סטודנט למשפטים בת"א, קנובלר, שהיה איתי בחדר והתחריתי איתו על הכל. המניאק זיין אותי בתחת ופגע 100% מהמטווחים. שמוק. היו לו גם תוצאות יותר טובות במבדקי כושר. רק במבחנים על עזרה ראשונה והכרת הנשק וכאלה קיבלתי בהכל 100.
תמיד הייתי ותמיד אהיה אשף קיפול המעטפה של המיטה. תמיד המפקדת אמרה לכולם לקחת את הקיפול שלי לדוגמה, ותמיד יצא שאני עובר מיטה מיטה בזמן שכולם ניקו במסדר בוקר ומתקן את הקיפול.
למפקדות שלנו נתנו כינויי חיבה חייתיים: עכברונת, כבשה, קואלה וציצים. אני הכי אהבתי את ציצים.
אני זוכר שאחד החיילים אמר לי פעם שעכברונת הסתכלה לי על התחת באחת מהפעמים. אחרי זה המשכתי להנפיץ שציצים מפלרטטת איתי וכבשה דלוקה לי על התחת, וקיתר, כולן רצו אותי. חוץ מהמ"פ הלסבית (מידע שקיבלתי ישירות מגאידמק).
באיזה יום אחד יצאנו כמה חבר'ה מהבסיס כדי להירשם לקורסים באינטרנט בספרייה באיזו עיר ליד, אני אפילו לא זוכר איזו. היינו אמורים להישאר עם מפקדת אחראית בכל רגע נתון, אבל כשחלק מאיתנו סיימו מוקדם היא אמרה לנו ללכת לאוטובוס ולהסתדר בעצמנו. מאז הבנתי כמה צה"ל מצועצע. אז הלכנו ואכלנו פיצה והיה כיף. למדתי בדרך חזרה שלא לחבק את דימה (סטודנט עמית), כי הוא לא אוהב חיבוקים, וכי הוא יודע קונג פו ורשמתי בגדול בפנקס שלי "לא לחבק את דימה!"
לפני תורנות מטבח העמידו אותנו מול האחראי לבריאות והוא ביקש מכל מי שמשלשל, מקיא או לוקח אנטיביוטיקה להרים יד. כולם מסביבי הרימו ידיים. קיוותי מאוד שהם לוקחים אנטיביוטיקה.
צוות המפקדים איבד את המפתחות לסמליה מתישהו. המ"מ התימני הקטון והרזון והמשקפופר שלנו, דניאל, הגיע עם פטיש 5 קילו ופתח את הדלת. יש סרט למי שמעוניין. *ריספקט לדניאל המ"מ התותח*.
הכנת מצבות הייתה דאחקות. אף פעם לא הייתה לנו מצבה בזמן. תמיד אני ועוד איזה שני חבר'ה קבועים היו משתדלים מאוד לעשות את המצבה. פעם אחת ספרתי את כולם בריצה ונפלתי מול כולם בטראח על הרצפה. היה צחוקים. אני זוכר את הפעם היחידה שהגשנו מצבה תקנית ו-"סטרילית" בזמן. היה לי חיוך גדול של אושר על השפתיים.
לילה אחד ראיתי קבוצה של מפקדות שרות ורוקדות. זה היה מטריד.
אחרי אחד מהמטווחים ביקשו מאיתנו להניח את האפודים ב-ח' ואת הקסדות ליצירת הספרה 3. אחד מהחיילים, שרון, שתמיד התעצל וממש עצבן אותי, לא רצה להפריד בין האפוד לקסדה. אז הלכתי למפקדת ואמרתי ש-"חלק מהחיילים" לא רוצים להפריד בין האפוד לקסדה. ואז היא שאלה "כמו מי?" ובאינסטיקנט של ילד כאפות הלשנתי על שרון. שרון התעצבן ואיחל לי "צפה פגיעה!" כשהמפקדת לידי. הוא אכל בגלל זה שמירות. טיהי.
אחרי זה אמרו לנו במפתיע שאנחנו צריכים לסגור שבת, וביקשו מתנדבים. הייתי מבסוט וחשבתי לעצמי שיהיה נחמד לסגור שבת עם יורי לבד בבסיס (לא הומו-אירוטי, שקט), אז הצבענו. להפתעתי הרבה היינו צריכים לריב עם עוד שלושה חיילים על מי יישאר, ומשחק אבניהומספריים הכריע שהם ישארו. אחרי זה סיפרו לנו שזה היה רק תרגיל להראות שלפעמים צריך להקריב. אני ויורי לא ידענו על זה. החיילים האחרים כן. שמוקים.
אני ויורי וניר שמרנו פעם על חייל מעאפן שאיים להתאבד. זה היה צחוקים כי ממש לא היה לנו מושג על מה לדבר איתו. פשוט נמנענו מלהזכיר אנשים מתאבדים. מיותר לציין שלא הצלחתי.
היום הכי מצחיק היה ללא ספק יום ההעשרה החברתי, שבו מדברים על דברים כמו תאונות דרכים ואלימות ואונס והטרדות מיניות וסקס-סמים-אלכוהול. נתנו לנו דוגמא על מפקדת שמזמינה חייל שלה למסיבה ושאלו אותנו אם זה בסדר. "כן!" ענו כולם בהתלהבות. מהצד, המ"מית (בהמה ענקית שמכילה כנראה קרבורטור), לא אהבה את התשובה. "שאני אבין, זה נראה לכם הגיוני?! הנה, חייל! אני פה ואני מזמינה אותך למסיבה בשישי...! אתה תבוא איתי?!?". "לא!!!" זעקו כולם. ממש התאפקתי לא לצחוק. בנימה זו אזכיר את שוודיה, שהיא ללא ספק המפקדת הכי ראור שפגשתי מימיי. הו, שוודיה.
בהמשך ליום ההעשרה כשדיברנו על אלימות, שאלו אותנו אם זה בסדר להכניס סטירה לילד. כל הרוסים אמרו שכן ואפילו התווכחו עם המפקדות שברוסיה זה עובד אחרת. לול, רוסים. סיכמנו שלרוסים מותר להרביץ עם חגורה.
למדנו שאם חייל יורה עלייך ומנסה להרוג אותך, אסור לך לירות עליו בחזרה כי אז יעמידו אותך לדין.
מספרי ברזל זה לול מאסיבי, בעיקר כשהמ"מ שלך ציפלון תימני.
יומיים לפני סוף הטירונות, לא יום לפני, כל המסדרון בהילטון עשה חמולה ודפקו לנו מסדר א-ב של שעה אחרי שעת ת"ש. מטומטמים. יומיים לפני?!? כולם ירדו למטה ורק אני נשארתי לישון במיטה שלי, אז המפקדת (ציצים) באה אלי למיטה והעירה אותי אישית ואמרה לי לרדת למטה. "את לא מתכוונת, אם בא לי לעלות למעלה?" רציתי לשאול, אבל כולי חייל לתפארת.
בסוף הטירונות הייתי מצטיין מחלקה. זה לא הפתיע הרבה אנשים, וקנובלר אכל זין חה חה! ... אפילו שציון ההערכה הסופי שלו היה יותר גבוה משלי. דנה, שבערך באמצע הטירונות הגיע גם היא לעשות את הטירונות שלה בצד השני של הבסיס, הייתה בטקס והייתה מאוד גאה בי.הטקס היה בלילה והייתה מוזיקת גאווה שכזאת. כשהמ"מ קרא את השם שלי וצעקתי "כן המ"מ אני נשבע!", התקרבתי לקבל את התנ"ך שלי והוא הכניס לי אגרוף גאווה חלשלושי בכתף. התאפקתי שלא לחייך ולדפוק לו חיבוקי. התרגשתי מאוד כשזה נגמר. ניסינו לצלם תמונת סיום של כולנו ביחד, אבל המפקדת באה והרסה הכל וריתקה חלק מהחבר'ה.
וואו, דווקא נראה שזכרתי די הרבה... כנראה שיש עוד קצת מה להסתמך על הזיכרון שלי.
בכל מקרה, הטירונות הייתה חוויה. נהניתי מאוד ופגשתי הרבה מאוד אנשים מצחיקים (שאתם יודעים מה זה אומר. הו פייסבוק באדיז!), ואת ולאדי, שעף לכלא אחרי שבוע וצעק על המ"מ. אחח, ולאדי... תחסר לכולנו.
עבודה - "7 גרם"
אני זוכר שכשרק התחלתי לעבוד, שניים מצוות הברמנים ריחמו עלי שאני אצטרך להתרגל להומור המוזר שלהם. נכון לעכשיו, הראשונה עדיין לא מבינה את ההומור שלי והשני פשוט וויתר על כל הרעיון של לנסות להבין אותי והסיק שכל הסיפור הוא בדיחות הומואים אחת גדולה. מוזר שדווקא בנסיבות שכאלה הוא הבין את משמעות הקיום...
הדבר העיקרי שאהבתי בעבודה הוא כשהלכתי לשם למשמרת ערב. בגלל שזה היה חורף והתחלתי ללכת בסביבות חמש וקצת, כל ערב יצאתי מהבית וראיתי שקיעה חדשה. שקיעות זה כמו הקשת בענן של הסטרייטים, אז מותר לי להתלהב.
במשך כל החודש הראשון שלי בעבודה תמיד הייתי עובר ליד קיפוד מת שנח לו בצד הדרך בשדות, וריחמתי עליו ואמרתי לו שלום ושאני אוהב אותו ובדקתי איך הוא מרקיב. יום אחד הקיפוד פשוט נעלם. המסקנה הפשוטה היא שהוא הפך לזומבי. הורא!
באותו שדה ראיתי גם קבוצה של סיקסקים שמקיפה עורבני בעשב הגבוה, ובקיפצוצים מתקרבת אליו לאט לאט. כל הסצינה נראתה כמו קבוצת וולוסירפטורים שאורבים לאיזה הדרוזאור (ידע פליאונטולוגי בסיסי זה סקס!), ובכלל מאוד היה לי יפה איך שהאבולוציה עושה את שלה, אבל יש דברים שנשארים אותו הדבר. תראו את פארק היורה דמאט, אינפנטילים. מה "איזה?"?! הראשון! המקורי והיחיד ששוה משהו...!! 0'= ... אהמ. כן. ואז כולם עפו (=
בהתחלה קצת שנאתי ללכת את כל הדרך לעבודה, אבל אז נהייתי אשף הקורקינט. כן כ, קורקינט. אני ככה מגניב (B
במיוחד נהניתי בעבודה מהדברים המרושעים האלה שכל אחד נהנה מהם בעבודה של שירות אנשים. כמו העובדה שפעם הייתי ממש חולה, אבל עדיין הגשתי קפה לאנשים. האופציה שטיפטפתי מיצי גוף שלי בטעות אל חלק מהכוסות היא בלתי נמנעת. הילדים ממש אהבו את הטעם של כל השתיה שהכנתי באותו יום (איייכככססס כי הם אוכלים נזלת! P\= ).
בתור מישהו ששונא קפה ופוחד מאחריות קצת פחדתי שאני לא אדע להכין קפה. אני מקציף חלב כמו נינג'ה יו, תיזהרו ממניץ
באיזה יום שישי עמוס אחד לקראת הסגירה הגיעו שתי בנות צעירות בנות בערך 12 והתחילו להצטלם עם הברמנים סתם ככה. התירוץ שלהן - זה לפייסבוק. ... כן, שקלתי לצרף אותה. באותו יום פרקש לימד אותי את המשפט הכי ניר לויני שיש - "אם יש דשא, יש משחק".
הייתי משתמש בסטימר כדי להמיס לעצמי מקופלת עם מעט חלב. זה בערך הדבר היחיד ששתיתי במשך חודשיים. איך עוד לא מתתי מהרעלת סוכר\קקאו, רק קריוס ובקטוס יודעים...
בסילבסטר, שאותו "חגגתי" בעבודה, לקחתי זריז את הטיפים והלכתי לקיוסק ממול לקנות שמפניה. מתוקה, כמובן... ואז חזרתי והפתענו את כולם וגילינו שגם האחראי משמרת הביא שמפניה (גו דוד גו!) ואכלנו מלא גלידה וסופלה שוקולד עם קצפת על חשבון המקום ושתינו בירה והיו נצנצים. ופרקש, כמו אידיוט, שיחק אותה קול ושפך 80% מהשמפניה כשהוא פתח אותה. טקס טיפשי \= כן, גם היינו צריכים לנקות אחרי.
אני זוכר שכשהייתי מנצל את הפסקות הסיגריה\שרותים שלי כדי ללכת לשירותים, הייתי שומע אנשים מנהלים שיחות שירותים מאוד משעשעות:
"הלו?!?!?" "...אממ, תפוס?"
*אומר משהו ממש ארוך בשפה זרה* "...אמממ, תפוס?"
"יש כאן מישהו?" "ככככככככככככןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן..............!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
(שני ילדים קטנים) "איכסה, אתה מריח את זה...??" "איייכס, כן! כזה ריח של תותים...!"
אה, ועלה לי שם גם רעיון גאוני למושב אסלה פאזי. כנראה כבר יש כזה דבר. רוצה שניים!
אל תדאגו, רחצתי ידיים לפעמים.
זהו, אני לא באמת זוכר הרבה דברים ספציפיים. היה צחוקים (= ומלא דברים בחינם. ווט-ווט.
ההווה - כולשאמאמאמא של אורנג'
אז כיביניערסשילינג, במקום לקום בבוקר ולהתחיל ללמוד מצאתי את עצמי קם בבוקר והולך ברגל כמעט שעה כדי להגיע לסניף הקרוב של אורנג'. לא ווידאתי שאני באמת באורנג', אבל יצא לי בפוקס. כשחזרתי לקבל את המכשיר ה-"מתוקן" הסביר לי יוסף בחביבות שקרית שהמכשיר הלך קפוט פייפן, וזה בגלל שלא משווקים אותו עוד בארץ ואין יותר חלקים רזרביים. אין שום דרך להוציא את מה שהיה בפנוכו. כמו אדם מת עם עור מאדאמנתיום. "למה כבר לא משווקים אותו בארץ??" מיררתי בזעם אפל, רק כדי לקבל את התירוץ שכשהוא נהרס אז אי אפשר לשאוב ממנו את המידע. אה, וואלה? ולמה אף אחד לא טרח להגיד לי על זה כשגילו...?! סבבה עכשיו בוא נבדוק תפנית אחרת שהייתה יכולה להיות לסיטואציה: "אמור לי שוב יקירי יוסף, מדוע לא משווקים את המכשיר שלי בארץ עוד?" "הו, כי גילינו שהוא מתפוצץ והורג אנשים! D= " "חה, מצחיק שאתה אומר לי את זה! D= כי אני מת בעצמי...!!! 0= " "מה, אז מה אני עושה פה? \= " "חנקתי אותך" "איך ז..." "זומבי" "אה" "כן" "..." "בא לך סנוקר?"
מוזר למדי, אבל אתמול הפלאפון שלי באמת התחיל לעשות משהו בעצמו סתם ככה והתחיל להסתנכרן עם מקור לא מוגדר. "אהההה, רוחות רפאים האקריות! 0'= " חשבתי לעצמי ונעלתי את המכשיר, אבל כנראה שמשהו ניסה לגבות לי את הזיכרון... מזכיר לי מעט את השעון בסרט "מעבר לכל דמיון". לפני כמה דקות אבא הרס לי את הפנטזיה וגילה לי שזה שירות שהוא משלם עליו שמגבה את הזיכרון של המכשיר אחת לכמה זמן. ואני פחדתי מרוחות רפאים האקריות ומנעתי מזה לעבוד. אבל טוב נו, יכול להיות עדיין שיש גיבוי מלא של ספר הטלפונים שלי איפשהו באורנג'... אם כן יוסף חוטף קורס זריז בקונג-פו חובבני + מחבת.
אז קיבלתי מכשיר "חדש". זהה למכשיר שהיה לי לפני. אני חייב להגיד, באמת התגעגעתי לקיום של פוקוס במצלמה הסלולארית שלי, אבל זה לא היה שווה את האובדן. בעצם הבאתי גם את המטען שלי למקרה שיש בו איזושהי בעיה, וגם אותו החליפו לי. היה עליו את הסטיקר מהטירונות שלי שהמ"פ אישרה שהוא בטיחותי. עכשיו סתם ירד לי הביטחון העצמי \'=
כאילו שלא היו לי מספיק בעיות, כשיוסף חזר הוא הביא איתו משהו כתום, זוהר, צעקני ומזעזע. "אההה, זה שורף, זה שורף!!! 0'= " ציינתי באלגנטיות כשהניח בידי את הסלולארי החדש שלי. "תירגע, מתרגלים..." הרגיע. נבלה.
אלוהים, זה הצבע הכי מחריד בעולם *בוהה בפלאפון שלי בשנאה*. הוא כל כך כתום וזוהר שאם אני אי פעם אמות בהתרסקות מטוס, הצוות החוקר לא יבין מתי לעזאזל היה לטייס זמן להתכתב עם אנשים אקראיים על פוקימונים (כן רק החכמים והיפים ביניכם יבינו את הבדיחה הזאת).
הוא כל כך צעקני שהוא יכול להרוס כל מארב שהוא, אפילו אם הוא עמוק בקיטבג, וכל כך מזעזע שהוא יגרום לכוח הנגדי להיכנע מיידית.
הוא כל כך מחריד ש... ש.. שלאמא שלך יש איזור מיקוד משלה.
אהה, לא? טוב, א \(=
בכל מקרה, בעעע.
אז מה שרוצה שיהיה לי את המספר שלו או שמצפה לשיחה ממני, שישלח הודעה שבה הוא צוחק עלי ועל הגורל הארור שלי ויקבל בתמורה את התגובה השנונה ביותר של כל הזמנים "מי זה?"
מסתבר גם שלאחותי לא היה אתמול יום מזהיר. היא עשתה תאונת דרכים קלה עם ג'יפ. גם אבא שלי החליף אתמול נייד כי דרסו, כן, דרסו את הקודם שלו. חג העבודה-שואה הוא כנראה יום ממש רע למשפחת פילו... חוץ מלחצי אח שלי, שנולד לו בייבי בוי במשקל 2.7 קילו (= זה אומר שזה החצי-אחיין השני שלי, מה שאומר שסופסוף יש לי אחיין שלם ווהו! BD
נקנח במשפט "מדריך הטרמפיסט"י סטייל שחשבתי עליו: "באופן מפתיע למדי, הסיכוי שתיתקל בימי חייך בדבר מה שהתרחשותו וודאית (דהינו הסתברות של 1 ל-1) הוא 1 ל-230997184006!"
ולסיכום, שאלה אחת ויחידה עולה לי מכל מה שכתבתי עד עכשיו, שהיא גם בטח מה שהכי מטריד אתכם בעולם...
למה לעזאזל אמניזיה מעלה בקיצוניות את ההתקפה המיוחדת של הפוקימון?! 0= אני לא מבין את ההיגיון, דמאט....!!!
יורגן ביורגן דיורגן!
פילו. נו הזה עם גוש הקרינה הרדיואקטיבי הכתום בכיס ימין.
... אף אחד כבר לא קורא פה חוץ ממך אלינור, הא? נו טוב, היי (= מה קורה?? D=
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
