הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

הסתכלתי על הידיים שלי ולא הצלחתי לחשוב בהיגיון. הצבע האדום והסמיך נזל מהן, טיפטף מהן כאילו הוא מנסה לברוח ממני.

"מה עשיתי? מה עשיתי?!?"

גם הדמעות החלו בורחות מבין ארובות עיניי.

היא שכבה על המיטה ולא ניסתה לברוח. אני אפילו לא זוכר שהיא זזה בכלל. ובעוד אני עומד שם, ידיי מושטות באוויר כנגועות מגיפה, המשכתי להסתכל סביב בחדר ולחפש שמץ של היגיון שיחזיר אותי ארצה ויזכיר לי מה קרה. בקצה השני של החדר על שולחן הכתיבה הייתה מונחת המחברת שלי פתוחה לרווחה ועליה העט. הדיו נזל ממנה וכיסה את המחברת, את השולחן. נטף על הכיסא ועל רצפת החדר.

דיו סמיך, אדום...

הבטתי שוב אל עבר המיטה רק כדי לראות שהיא כבר לא שם.

טעימה ממה שהולך במחברת שלי.

טעימה חד פעמית, אני מקווה... אני רוצה לשמור את התוכן שלה רק לאנשים מאוד ספציפיים וקרובים.

ושלא תחשבו שדברים שכאלה מרכיבים אותה, בפוקס יצא לי משהו שמאוד אהבתי ורציתי לפרסם, וגם ככה זה הכל תירוץ כדי לא ללמוד למבחן האמצע שלי מחר.

אני מתגעגע ללכתוב פואמות, ואני רוצה לגלות איך לכתוב מילים לשירים.

לילה טוב, בהצלחה מחר.

לאבזי,

          פילו הארטסי

(נ.ב., אני כל כך מוכן ומצפה להתאהב בתקופה הקרובה שזה מפחיד אותי)