הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

ידעתם שאחרי האות Z בטבלאות אקסל מגיעה סוללה בגודל AA?

יאפ, מסתבר שיש המשך לחיים מעבר לאות האחרונה באל"ף בי"ת הלטיני! וכן, להגיד האל"ף בי"ת הלטיני זה מטופש כמו להגיד ה-A B C's העבריים. שמח שאתם פה לשים לב לפרטים חשובים שכאלו.

בואו נוותר על כל הקטע הזה שאני מעמיד פנים שאני מופתע מזה שהאתר עדיין חי וקיים.

זה נחמד, אבל זה גם פאקינג מעצבן אותי. חברים שלי אומרים שאני אידיוט כי בגדול אני אמור להיות שמח שישראבלוג לא נמחק, והם צודקים, אבל הם לא צודקים הם טועים דה זה היה מבחן כולכם נכשלתם ואין מועד ב'. השוותי עבורם את הסיטואציה למצב של אדם קרוב גוסס שמחלים לפתע. דמיינו לכם שכבר קיבלתם את העובדה שהוא הולך למות, השקעתם זמן ממושך ומשאבים נפשיים ופיזיים כדי להתכונן למוות שלו, כולל מסיבת מוות מפוארת ואקט מיני מאוד לא סטנדרטי שנעשה אך ורק מתוך אמונה שלמה שלא תצטרכו להסתכל אחד לשני בעיניים לאורך זמן, ואפילו הצלחתם למצוא דרך הולמת (אם כי כואבת וקשה) לחלק את אוסף צעצועי מקדונלדס שלו, ואז, יום אחד בלבד לפני שהנבלה-טו-בי אמור טו-בי אה נבלה, הרופאים אומרים שפתאום הוא החלים והכל בסדר.

אל תגידו לי שלא הייתם מכניסים לו ציאניד לאינפוזיה.

זה פשוט מתסכל להתכונן למשהו אחד מאוד ספציפי ואז לגלות שכל ההכנות היו שוות לתחת.

אבל טוב נו, זה מה שיש, והנה אני פה. בואו נסיים עם הפוסט הזה לפני שאני מקבלים רגלים קרות. (זאת אומרת, קרות יותר. די בטוח שהגרביים שלי ספוגים מי גשמים ואני מת כבר לחזור להתכרבל בשמיכה... ייאי חורף!!!).

מפגש ישראבלוג שהיה

איפשהו בכל הבלאגן הזה של סגירת ישראבלוג, עלתה בקבוצה של הישראבלוגרים בפייסבוק יוזמה ממש מגניבה לערב פרידה בו בלוגרים ייפגשו ויקריאו קטעים. מיד ידעתי שאני רוצה להשתתף בערב הזה, ושאני רוצה לקרוא בו קטע.

כבר שנים שאני מפנטז על הקראת הטקסטים שלי איפשהו. כשגיליתי על קיום הפואטרי סלאם, הייתה תקופה מאוד ארוכה שבה קיוויתי לאזור אומץ, לכתוב קטע ולהקריא אותו לקהל. חברים תמיד אמרו לי שאני כותב טוב ושאני יודע להעביר טקסט באופן תיאטרלי ורק רציתי את ההזדמנות להראות את זה לכולם.

אבל לא עשיתי עם זה כלום, כי מוזה וחיים וקקי ותירוצים.

אבל להקריא פוסט ישן? אה, זו כבר לא בעיה! אני פשוט אבחר קטע קצר שלי שאוכל להקריא בשלוש דקות ו...! ו... אה. שיט. נכון. שכחתי שאני חופר ושאין לי קטעים קצרים \=

אחרי שעברתי על הרבה פוסטים ישנים החלטתי שהקטע הכי מתאים לעריכה והקראה הוא הפוסט שבזכותו הבלוג שלי זכה לפרסום הראשוני שלו - "המדריך החלקי למוזר החברתי". בגדול, הפוסט הזה גם מייצג לא רע אותי ככותב. הוא מצחיק, מוזר, מרגש ואישי. אחרי הרבה עבודה הצלחתי לתמצת את הפוסט לקטע קריאה באורך 4 דקות, מתוכן 3 דקות שהוקצבו לי ועוד דקה של "על הזין שלי YOLO למה מה הם יעשו לי כבר חבורה של לוזרים חחחח!!!1!נוסטלגיה".

לאירוע נסעתי עם ארבעה חברים, מתוכם שלושה ישראבלוגרים: קנט, יותם ותמי. בתחילת הנסיעה הסתקרנתי איזה בלוגים חדשים נפתחים יום לפני סגירת ישראבלוג, ובדף הראשי הופיע אחרון ברשימה בלוג שקרא לעצמו "הבלוג האחרון בישראבלוג". חשבנו שזה יהיה מצחיק להפיל את הבלוג הזה מכהונתו ופתחנו זריז את "הבלוג האחרון בישראבלוג (המקורי!)". ברכב זה היה מאוד מצחיק. בעצם, זה עדיין מאוד מצחיק. אנחנו מצחיקים. תאהבו אותנו.

הגענו למקום האירוע חצי שעה לפני ההתחלה הרשמית (שהתאחרה בשעה...) וישבנו לשתות בירה. אני וחברה הזמנו שולחן משחק של Beer Pong כי יצא שליטר בירה עולה ככה פחות משני חצאים, ולהפתעתנו המלצר הופיעו עם כמה כוסות פלסטיק וביקש מאיתנו לצאת לשחק בשולחן הייעודי בחוץ. לא ציפינו לזה, אבל זרמנו ושיחקנו וניצחתי והיה מגניב. אלכוהול זה כיף. אבל רק כשצורכים אותו באופן מופרז ובלתי אחראי, לדעתי.

רגע לפני שההקראות החלו המקום היה מפוצץ באנשים. מצד אחד, מרשים, מצד שני, חשוב לציין שזה מקום די קטן. כמו שציינתי. בצעקות. בתחילת הערב כשמקימי האירוע אמרו "וואו, מי היה מאמין שנמלא את המקום לגמרי!". כן אני אוהב להיות שמוק ^^

אחרי קטע פתיחה חמוד עלו הבלוגרים באלגנטיות להקראת הקטעים שלהם (על קופסת פלסטיק הפוכה). מהר מאוד התגלו החסרונות של ערב הקראה שאורגן בחופזה - רוב המקריאים לא התכוננו על הקראת הקטעים שלהם, שחרגו משלוש הדקות שהוקצבו ולא תמיד היו מעניינים. יש מצב שאני היחיד שבאמת התאמן על הקראת הקטע שלו ובדק את הזמנים. למרות שבהחלט היו כמה קטעים טובים.

ואז הגיע תורי לעלות. הצגתי את עצמי במבוכה ואפילו היו אנשים בקהל שזיהו אותי ואת הקטע שעמדתי להקריא. זה ריגש אותי ממש.

מאוד התרגשתי, ולמרות שהקראתי את הקטע כמו שצריך, הידיים שלי רעדו כל כך שלא הצלחתי להחזיק את המיקרופון ואת הטלפון שממנו קראתי את הטקסט. היו כמה פעמים שבהן באמת חששתי שאני הולך להפיל את הטלפון באמצע ההקראה. לא יכולתי לשים לב לתגובה של הקהל לקטע, אבל לשמחתי היה בחור אחד שצחק בקול מתגלגל כמעט מכל שורה שנייה, ושדירבן אותי להמשיך להקריא עם חיוך.

סיימתי להקריא ומיהרתי לחזור במבוכה למקום הישיבה שלי. חברים שלי אמרו שאנשים מסביב מאוד נהנו ואני נעטפתי ענן של מבוכה, בושה והתפדחות שהלך והתפוגג ככל שהערב התקדם.

ככל שהתקדם הערב התרוקן המקום באופן שגרם לי קצת לרחם על המקריאים האחרונים, שהגיעו לערב מלא אנשים ובסיומו מצאו את עצמם מקריאים את הקטעים האישיים שלהם לכמה מאזינים בודדים. אני בעצמי יצאתי החוצה לדבר עם אנשים ולא שמעתי אף לא אחד מהקטעים שהוקראו במהלך החצי השני של הערב. קצת חבל לי על זה.

היה ערב נפלא, לדעתי. אחרי ההקראה של הקטע שלי באו לדבר איתי כמה אנשים שהכירו ואהבו את הבלוג שלי. התרגשתי. היה כיף לפגוש ולהכיר את האנשים האמיתיים שמאחורי הבלוגים והתגובות, והוספתי כמה חברים חדשים לפייסבוק בזכות הערב הזה (אחרי שנזפתי בכולם שהם לא מגיבים מספיק לפוסטים [והם נזפו בי שלקרוא את הפוסטים שלי זה משהו שלוקח כמה ימים]). התעוררה בי מחדש התשוקה לכתוב ולהקריא טקסטים. סיכמנו בחבורה שלנו שננסה לעשות ערב הקראה פרטי משלנו, ואני מקווה שזה משהו שיקבל מקום של מימוש ועשייה בחיים שלי בשנה הקרובה.

בגדול, היה גם מעניין לראות כמה בלוגרים קידמו בחיים שלהם את הכתיבה והפכו אותה לעבודה של ממש.

אה כן, והייתה גם מישהי חמודה שביקשה את מספר הטלפון שלי בסוף הערב. זה היה טאץ' נחמד ממש, במיוחד לאור העובדה שהבחורה מהדייט הראשון הנפלא הפתיעה אותי שעתיים קודם כשהודיעה לי שלא יהיה לנו דייט שני.

קיצר, ייאי. סוף זה תמיד התחלה. (של זבל חדש, אבל ניחא)

2018

לציון סוף שנת 2017, אני וחברים הוזמנו לערב של עאלק-נובי-גוד בדירה של חברים שמעורים בקהילת הברנרים.

היה מגניב וצבעוני ויפה עם המון אנשים ואלכוהול וסמים ואוכל. מסיבה טובה.

התבקשנו להביא מתנה עד 40 ש"ח וברכה ככה שכל מתנה וברכה יגיעו לאדם אקראי שהשתתף במסיבה. בגלל שאני וחברים שלי אוהבים להשקיע, קפצנו לחנות של סחורה סינית מגניבה וזולה וקנינו דברים מגניבים בעלות המקסימלית המותרת. קניתי שמיכה מנומרת פרוותית ופנס אישי, שבעצמן הן אחלה מתנות, ואת הברכה כתבתי בסגנון של Mad Libs שבסופה הזכרתי למקבל המתנה שלא משנה לאן השנה הקרובה תביא אותו בחיים, אני מקווה שהוא יזכור למצוא את האור הפנימי שלו שיאיר לו את הדרך. הפנס היה חבוי בתוך השמיכה.

קיצר, פאק יאס, אני טוב במתנות ואיחולים.

לקראת חצות, שמתי לב שאחד החברים שלי התיישב לבדו באחד החדרים הצדדיים ונראה כאילו לא נחמד לו. שאלתי אם הוא רוצה שאצטרף אליו, סגרתי את הדלת וישבנו לדבר זמן ממושך. כמעט ולא שמנו לב כשבשלב מסוים אנשים מכל הדירה התחילו לספור אחורה בצעקות, וכשהסתיימה הספירה נתתי לו חיבוק ונשיקה על הלחי ואיחלנו זה לזה שתהיה לנו שנה טובה.

סיום מאוד אישי, רגוע ומתאים לשנה האחרונה שהייתה, לדעתי.

... וגם שמתי על עצמי לק כתום שזוהר באולטרה. אז, כאילו, אני מהמם. (כן עדיין)

ציפיתי שמתישהו במהלך הערב יהיה אירוע של חלוקת ופתיחת מתנות, אבל פתאום שמתי לב שאדם אחד שעמד לעזוב את המסיבה החזיק את המתנה שלי. מסתבר שאנשים שעזבו את המסיבה פשוט לקחו מתנה אקראית והלכו, ולצערי הבנאדם שלקח את המתנה היפה והמושקעת שלי נראה כמו פוץ.

חזרתי להסתכל על ערימת המתנות ולפי כמות האנשים שעוד היו במסיבה הבנתי שככל הנראה אנשים שלא הביאו מתנות עדיין הרגישו בנוח לקחת מתנות משלהם כשעזבו.

מהר מהר דידיתי כשיכור שהייתי לערימת המתנות וניסיתי להבין מהעטיפות איזו מתנה היא הכי איכותית ויוקרתית מבין כולן כדי שאוכל לקחת אותה והיא תהיה שלי! מיידית עיניי נחתו על מתנה שהייתה ארוזה יפה יפה ואפילו הייתה כבדה. מרוצה, הרמתי אותו, חזרתי למעגל החברים שלי ופתחתי אותה בהתלהבות כדי למצוא את הדבר הנפלא הבא מחכה לי בפנים:

... פאקינג עציץ |:

או כמו שראיתי אותו באותו רגע ראשוני: אחריות לשנה החדשה.

ואפילו בלי כרטיס ברכה.

עמדתי להתחיל להתבכיין ולהתלונן על איך שזה מבאס להשקיע במתנה איכותית ולקבל מתנות ממש גרועות במקום, כשלמזלי חצי השנייה שהתעכבה ביכולת הדיבור שלי כתוצאה מריכוז גבוה של דם באלכוהול שזרם בכלי הדם שלי איפשרה לבחורה אחרת שישבה לידי להגיד לפניי "יא איזה כיף, קיבלת את המתנה שלי!"

אז נדפקתי, והייתי צריך להעמיד פנים שאני סופר מרוצה מהמתנה שקיבלתי.

"יא, איזה מגניב! אלה פרחים עם ריח טוב? אני אוהב ריח טוב!", ניסיתי להוציא את המירב מהסיטואציה.

"אה לא, הם סתם יפים ולא צריך להשקות אותם הרבה!", ביאסה אותי המעניקה.

מאוחר יותר, כשבהיתי במתנה הגרועה שלי בדירה, תהיתי לעצמי אם אולי בעצם למרות הכל קיבלתי את המתנה שהייתי צריך לקבל.

שתיל.

יצור חי אחר שאני צריך לגדל ולדאוג לו.

אחריות.

משהו שהוא לא רובה צעצוע מגניב שמישהי אחרת קיבלה אוף אני רוצה רובה צעצוע מגניב.

... אהמ, כלומר, כן. אחריות.

יכול להיות שזו המתנה הנכונה עבורי? יכול להיות שזה הלקח שאני צריך לשנה החדשה?

לגלות קצת בגרות? לגדל ולטפח משהו שהוא לא רק הצרכים והרצונות האגואיסטיים שלי?

יכול להיות. יכול מאוד להיות.

שמתי את העציץ בצד וחייכתי לעצמי.

אחריות. למה לא. שתהיה שנה טובה.

באחת מהשיחות עם האקסית, היא סיפרה לי שלקראת כל שנה חדשה היא יושבת לחשוב מה המילה שמסכמת עבורה את השנה האחרונה ומה המילה שהיא רוצה שבאמצעותה תוכל לסכם את השנה הבאה.

רעיון יפה, אז ניסיתי ליישם אותו בעצמי.

התחושה הכללית של השנה האחרונה שלי לא הייתה טובה. אני זוכר אותה כשנה שבה הודיעו לי שאמא שלי גוססת. בתור השנה שבה הבנתי שלא התגברתי על האקסית שלי. השנה שבה נגררתי בלימודי תואר שלא הייתי מרוצה מהם. עוד שנה של לבד. שנה שבה לא הוכחתי את עצמי לעצמי בשום אופן שגורם לי להרגיש גאווה.

נכון, זו הייתה גם שנה עם דברים נפלאים, כמו הטיול לפולין ולמקדוניה והתגלית שאמא לא באמת גוססת (ניתוח להסרת הגידול בשבוע הבא) והתקופה שבה לקחתי שליטה על הכושר והבריאות והמוח והגוף שלי, אבל בתחושה הכללית השנה הזו לא הייתה טובה במיוחד עבורי. ואם הייתי צריך לסכם אותה במילה אחת, אני חושב שהמילה הנכונה תהיה "התאוששות". זה מתאים. תהליך איטי שבו נעשה מעבר ממצב רע למצב טוב.

בנוגע ל-2018... טוב, אני מודה שאני מגיע לשנה הזו אופטימי. המספר 18 תמיד נחשב בעיניי למספר עם משמעות חשובה בחיים שלי.

אני אמור לסגור את התואר שלי בחודש הקרוב ואז אני אהיה חופשי לגמרי.

מגיל אפס אני חי במומנטום. גן, בית ספר, חטיבה, תיכון, תואר ראשון, צבא, תואר שני. ועכשיו, אחרי שאסיים עם התואר השני, החיים שלי יהיו פרושים לפני לחלוטין. זה מפחיד אותי כל כך, אבל גם מרגש אותי.

אז המילה שלי עבור 2018, היא... "אני".

אני רוצה שזו תהיה השנה שבו אני מגלה מי אני באמת. שבה אני משחרר את הפרפר שעדיין ישן בתוך הגולם הזה. אני רוצה לבטא את עצמי, ליצור, לגלות מה משמח אותי ובמה אני טוב וכמה אני שווה בתור אני. אני. רק אני. בלי תלות בחברים, או בזוגיות או במשפחה או בכלום.

אני רוצה לגלות מי אני.

ואני חושב שבשנה הזו זה צריך לקרות.

הכוכבים הסתדרו.

קת'ולהו שבתוכי מתעורר ורק רוצה לשלוח את זרועות-פרצופו החלקלקות לכל עבר.

למלא את העולם באימה ובשיגעון.

אז קדימה, הגיע הזמן להתחיל, לא? ^^

אוהב המון והולך לחגוג הלילה יומולדת לחבר טוב,

אני