הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

יום חמישי 07.03.2018

בחלום שלי הייתי בבית הישן שלנו בהרצליה. אבל כמו בחלומות, זה לא באמת היה הבית הישן שלנו בהרצליה. זה היה הרעיון של הבית הישן שלנו בהרצליה. עיקר החלום התנהל בחדר השינה של אמא שלי. אני בכלל לא יודע אם החדר בחלום נראה כמו חדר השינה של אמא שלי, אבל ידעתי שזה חדר השינה של אמא שלי. הדלת שממנה נכנסתי הייתה הדלת שמובילה לחלל שהוא בערך נקודת המפגש בין המבואה ובין סלון האורחים. מתישהו באמצע החלום בטח נזכרתי שהייתה בחדר של אמא שלי עוד דלת, כי פתאום באמצע היא הופיעה והובילה לחדר נוסף. כשהתעוררתי נזכרתי שבכלל היה אמור להיות שם חדר המקלחת של אמא שלי ולא סתם חדר נוסף.

ממש מצחיק אותי איך שהמוח שלי עובד ככה. יוצר תרשימים של זכרונות. חדר שמתחבר לחדר שמתחבר לחדר. המבואה שמובילה לסלון ולשולחן האוכל איפה שפעם נבהלנו ממש ממקק שהתעופף שם, שמוביל למטבח עם התנור-מיקרוגל בכניסה, חדר המזווה הקטנטן מימין, המגירה עם הויטמינים הטעימים משמאל והיציאה לחצר בקצה. המעבר מקצה הסלון למסדרון החדרים, מימין החדר של המטפלת, משמאל שירותים, ואז מקלחת עם מראה ענקית, ובקצה המסדרון פיצול לחדר של אחותי משמאל ושלי מימין. חלל שמוביל לחלל אחר, וכל חלל נזכר בפני עצמו ואין ממש תמונה מלאה של הבית. בערך כמו שעובדים החדרים במשחקי מחשב.

בחלום, אבא שלי היה בחדר של אמא. הייתה איתו אישה צעירה שהוא כנראה שכב איתה. כי לנצח נצחים נצרב לי כבר בראש שאבא שלי היה אדם מבוגר ששכב עם נשים צעירות ממנו. זה מה יש.

נזכרתי שאני צריך למהר לצבא ופתאום הייתי על מדים ועל אוטובוס. המסע באוטובוס היה הזוי ולא ברור. לא היה לי מושג לאן אני אמור להגיע או איך אני מגיע לשם. האוטובוס הגיע לתחנת אוטובוסים מרכזית שכנראה שהיא ייצוג בראש שלי של התחנה המרכזית של ת"א. אני חולם עליה לפעמים. מחלפים מוזרים ותלולים ועליות וירידות בספירלות וכל מיני גשרים וקירות בטון נרחבים עם ציורי גרפיטי שחורים ומוזרים ומדכאים עליהם. נכנסנו לצומת סופר פקוקה ומלאה בהולכי רגל על המדרכה וחשבתי לעצמי שאני פשוט אלך לישון, כמו שתמיד הייתי עושה באוטובוסים בצבא בפקקים. כשפתאום נזכרתי שאני בכלל לא אמור ללכת לצבא היום, רק בחודש הבא יש לי מילואים. הטריגר לחלק הזה בחלום הוא זימון למילואים שקיבלתי יום קודם. איזה מצחיק. אז ירדתי בתחנת האוטובוס של החטיבה שלי כדי להחליף קו ולחזור. תחנת האוטובוס הזו גם היא צרובה לי בזיכרון ממש חזק. יש את המקומות האלו, הצרובים, שאני חולם עליהם לפעמים. כמו הבית של אמא, או מגרש הספורט של בית הספר שלי בהרצליה. ויש מקומות צרובים שמעולם לא היו מקומות אמיתיים, כמו רחוב עירוני כללי ומלא באנשים שאני חולם עליו לפעמים, או גורדי השחקים של ניו-יורק, ועוד מלא מקומות אחרים שאני לא נזכר בהם כרגע.

אז זה היה בנוגע לחלום.

באמצע היום נזכרתי שאני צריך לנסוע מוקדם לת"א והתבאסתי שלא הסתדר לי לבקר קצת את אמא. לא ראיתי אותה כבר כמה ימים וזה צרם לי.

כשאנשים מתים בפתאומיות, פתאום קמים כל החיים ואומרים דברים בסגנון "הייתי צריך להתנהל אחרת. חבל שלא בילינו יותר זמן ביחד.".

אז אצלנו לא תהיה פתאומיות. אצלנו יש בכל רגע באוויר תחושה של מוות ממשמש.

אז במקום לקבל את הכאפה הזאת ברגע של מוות פתאומי, כל יום הוא כאפה קטנה.

"וואלה, איזה באסה, גם היום לא ראיתי אותה. הנה עוד יום נעלם לו. גם היום לא ישבתי לדבר ולצחוק איתה ולא שאלתי אותה מלא שאלות שלעולם לא אוכל לשאול יותר אחרי שהיא תמות. איזה באסה."

היא מאוד אוהבת לטייל בארץ. אני גם כועס על עצמי שאני לא מוציא אותה לטיולים.

לאחרונה החלטתי שאני רוצה לשאול אותה דברים גדולים כאלו. שאלה אחת שבחרתי היא מתי לדעתה הייתה התקופה הכי שמחה ומאושרת בחיים שלה.

חשבתי על השאלה הזו לפני שבועיים ועוד לא הצלחתי להביא את עצמי ללשאול אותה.

שום זמן לא מרגיש מתאים לזה. אי אפשר ממש לשלב אותה בשיחה. זו סוג של הנחתת פצצה. אז באלגנטיות, אני יושב ליד אמא שלי בשתיקה, בוהה בטלוויזיה איתה, חושב על השאלה הזו, ושותק.

אני תוהה לעצמי אם אולי אני חושש לגרום לה להתעמת עם השאלה הזו והמשמעויות שלה. או שאולי, איפשהו, אני גם קצת פוחד לשמוע מה תהיה התשובה שלה.

נפגשתי עם חברה בריטית חדשה שאני מאוד מחבב במסעדה של אוכל אסיאתי/ויאטנמי בפלורנטין.

ברקע התנגנן שיר שבגדול נשמע כמו בחורה אסיאתית צורחת בקול צווחני אחת לכמה זמן. זה היה ממש גרוע ולא נעים באוזניים.

דיברנו על הקטע הזה שלאנשים יש נטייה להימשך רומנטית דווקא לאנשים ממדינות זרות. על איך שדווקא השונה והלא סטנדרטי זה מה שמעניין אותנו, וכמה שקל לנו להעריך את זה ולהתלהב מזה ביחס לסוגי האנשים שאנחנו רגילים לקיומם.

ברקע התנגן שיר בלוז אמריקאי שהחברה הבריטית אמרה שהיא ממש אוהבת.

במהלך השיחה הסברתי איך התמודדתי ואיך אני ממשיך להתמודד עם הפרידה הקשה שהייתה לי בזמנו מהאקסית. תיארתי בקול את כל הדברים הקטנים שאני עושה מתוך מטרה להיות אדם שלם ושמח יותר, והבנתי תוך כדי שאני ממש גאה בעצמי ושמח על המצב שבו אני נמצא. אני חושב על האקסית ונזכר שמתישהו במהלך הימים הקרובים היא יוצאת לטיול של חודשיים בשביל ישראל. היא תצעד לאורך כל המדינה שלנו, מדרום עד צפון.

ברקע התנגן שיר מצחיק שאני ממש אוהב של צמד קומי ניו-זילנדי שעשו פארודיה על שירים צרפתיים.

ברקע התנגן שיר ויאטנמי ממש צ'יל ונעים עם וייב אסיאתי. אמרתי לחברה שציפיתי שכל הערב יתנגנו שירים בדיוק כאלו.

אני מאוד מחבב אותה.

סיימנו עם האוכל וישבנו לקפה והמשכתי להיפגש עם חברה אחרת שנמצאת קצת בבאסה לאחרונה.

מסתבר שהיא התחילה ללכת לפסיכולוגית ולהתעמת עם דברים שהיא צריכה להתעמת איתם.

השיחה איתה גרמה לי לתהות אם אני באמת לא צריך ייעוץ פסיכולוגי כי יש לי את הכלים והיכולת להסתדר בעצמי עם המבוך הזה שהוא המוח שלי,

או שכל זה הוא רק העמדת פנים אחת גדולה שאני בשליטה על החיים שלי ובעצם אני תקוע בתוך עצמי באיזושהי דרך ללא מוצא...

החברה טסה לפורטוגל בשבוע הבא וביקשה שאביא לה לטיול את אחד הספרים האהובים עלי - "הרפתקאות אליס בארץ בפלאות".

הבאתי לה אותו ואת ספר ההמשך - "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם".

יש לי שתי גרסאות של הספרים והמלצתי לה לקרוא את הגרסה המוערת, שם בנוסף לטקסט המקורי יש המון הסברים על תהליך הכתיבה של הספר, על הסופר ועל כל מיני קטעים קטנים וחמודים שאין שום סיכוי להכיר או להבין אותם ככה סתם.

למרות שאני מאוד אוהב את התמימות המקסימה של סיפורי אליס, אני חושב שחלק גדול מהקסם שלהם מתבהר רק כשמבינים גם מאיפה הם באו.

נפגשנו עם עוד כמה חברים ועישנו ושתינו וניסינו להבין איך אנחנו רוצים לקדם את הלילה.

חבורה של שישה צעירים לקראת שנות ה-30 שלהם שהתנהלה כמו ערימה גריאטרית של בני 80+.

התחושה הכללית הייתה שכולם רוצים להישאר בדירה ולנוח, אבל המטרה של הערב הייתה לצאת לבלות כמו צעירים. כדי שיהיה לנו כיף. בכוח.

אז אחרי הרבה יותר מדי דיבורים על כל מיני מקומות שאפשר ללכת אליהם ולמה זה כן וזה לא ולא בא לי זה ולא נראה לי ששם יהיה שווה משהו, התחלנו לזוז לספוטניק בר. הבחורה שנהגה אמרה בסוף הנסיעה שזה הרגיש לה כמו מסע, גם כי היא הייתה די מסטולה וגם כי אני הייתי די מסטול לידה. אם חשבתם שאני מוגזם ברגיל - חכו עד שתיפגשו אותי בסטלה טובה.

צדנו מקום שבו נוכל כולנו לשבת ואחרי כמה זמן הצלחנו להשתלט על שולחן משלנו.

חלק מהחבר'ה הלכו להסניף קוקאין בשירותים, מה שגרר דיון משעשע על זה שזה ממש לא לעניין לעשות קוק בשירותים, כי אשכרה היה תור ארוך של אנשים שרצו להשתמש בשירותים, ואיזה לא מתחשב זה. תהיתי לעצמי אם זה יהיה מצחיק להקצות חדר שירותים נוסף עם שלט שכתוב עליו "סמים". כשיהיה לי בר משלי, אתם יודעים.

החבר'ה הלכו לרקוד ואני נשארתי עם החברה בשולחן כי לא בא לנו. אנשים המשיכו לשאול אותנו אם המקומות של החבר'ה תפוסים ולאט לאט ויתרנו על זכות המיקום שלהם, נתנו לאחרים לשבת במקומם והתארגנו ללכת. קפצנו לחבר'ה להגיד שלום. הם היו חדר אחר בבר עם תאורה ומוזיקה שונה לגמרי. אני אוהב את הברים האלו שיש בהם כל מיני חדרים מיוחדים ולכל חדר יש סגנון, סטייל ומוזיקה משלו. שיהיה אפשר לגוון. הייתי בפאבים אדירים כאלו בפולין ובהונגריה.

לא לגמרי זכרתי איפה השארתי את הרכב שלי, אבל ידעתי מה האזור הכללי - מרחק 40 דקות הליכה מהבר.

היה לי ממש נעים בחוץ והחלטתי שאני בסדר עם ללכת את כל הדרך.

צעדתי לאט ונהניתי להסתכל מסביב איך תמהיל האנשים והחנויות סביבי משתנה עם הדרך ועם השעה המיוחדת ההיא שבה מאוחר בלילה הופך למוקדם בבוקר. מכמויות האנשים הרועשים והשיכורים וריח המסעדות והאוכל הנפלא של אלנבי, עד השקט המנוכר והחנויות המשונות של בן-יהודה.

בקצב ההליכה האיטי שלי מצאתי את עצמי מציץ לחצרות פנימיים של בנייני מגורים שהרגישו כמעט סודיים ומשתהה ארוכות מול חלונות ראווה של חנויות משונות לעתיקות וגלריות מרהיבות לאמנות.

אני חושב ומבין שלא הייתי שם לב לאף אחת מהחנויות האלו, ובטח שלא נכנס אליהן, אם סתם הייתי הולך בעיר מנקודה א' לנקודה ב'.

החנויות היחידות שאני מגיע אליהן הן אלו שבדקתי אלף פעמים באינטרנט קודם שיש בהן את מה שאני צריך, ובמחיר הכי זול.

כבר שנים ארוכות שאני חוקר את העולם מהכיסא בבית מול המחשב.

לעומת זאת, כשאני בחו"ל, כל מה שאני עושה הוא להסתכל מסביב בהשתאות. בוחן בדקדוק את מה שמסביבי ומתפעל מכל סמטת רחוב ומכל סדק בקיר.

סופג לתוכי את המקום שבו אני נמצא מתוך ידיעה שיש לו ייחוד וקסם מכל מקום אחר בעולם.

ככה זה. אשליית הטיול. אפקט התייר. התלהבות המטייל.

אני מזכיר לעצמי שחשוב לדעת לחוות את חיי היום-יום כמו תייר, ומשתדל ליישם את זה בעתיד.

בחצי המאוחר של הצעידה שלי, ברחוב בן-יהודה שכבר היה די שומם, הרגשתי כמו רוח שהולכת בין האנשים המעטים שעוד דידו ברחובות.

שאני לא באמת חולק את הקיום שלי באותו מקום יחד עם כל השאר.

רק מסתובב ומסתכל על עולם של אנשים שחיים את החיים שלהם. בלי שהם ישפיעו עלי או שאני אשפיע עליהם.

יישות חסרת משמעות שמנצלת את הרגעים הקיימים של המודעות שניתנו לה.

הרוח שליטפה אותי הייתה קרירה ונעימה וחשתי שלו ונינוח.

בסוף זיהיתי את הרחוב שבו חניתי ושמחתי כשראיתי את הרכב בחנייה. מאז הפעם ההיא שגררו לי את הרכב במפתיע, אני תמיד פוחד קצת שאחזור ולא אמצא אותו איפה שהשארתי אותו.

פה ושם אני חושב לאחרונה על דמות של גיבור-על מסדרת אנימה שהתחלתי לראות.

הוא נקרא All Might והוא גיבור העל האולטימטיבי בעולם שבו כמעט לכל האנשים יש כוחות מיוחדים.

יש לו אמרת כנף (catch phrase, אל תשאלו אותי למה כנף, גם אני רק עכשיו גיליתי איך אומרים את זה בעברית ואני מבולבל באותה מידה) שהוא אומר בכל פעם שהוא בא להציל את היום:

"It's fine now.

Why?

Because I am here!"

אוהב,

פילו