באתי.
אחרי המון זמן שלא באתי.
באתי קצת לראות שוב את המקום הזה.
קורה לי לא מעט שאני מוצא את עצמי עם מחשבות, רעיונות, כל מיני דברים שמסתובבים לי בראש
ועם תחושה עזה ששוטפת אותי ואומרת שאני חייב לחלוק את הדברים האלה עם העולם
או שזה כאילו שהם לא התקיימו מעולם
כאילו הם נולדו ומתו אצלי בראש, חיו חיים קצרים ונעלמים בעולם שמעולם לא ניתנה לו ההזדמנות להכיר בקיום שלהם
או בערך שלהם
עולם שלא יודע אפילו כמה שהוא לא יודע מה שהוא מפספס
אבל בזמנים האלו, כשאני מרחף בין הדברים שבראש שלי
אני חוזר מאותן הרפתקאות אל גוף שנמצא לבדו
יושב בחושך באוטו או שוכב על המיטה בבית
מרגיש בודד, למרות שאני לא באמת בודד
אני פשוט לבדי.
אין לי למי לפנות ולהתחיל לדבר
וכל דרך להושיט יד לעולם האנשים שאני מכיר מרגישה מוזרה, לא קשורה או אנוכית
אז אני פשוט... מעדיף שלא לנסות אפילו.
הרבה פעמים חשבתי לבוא הנה
לכתוב משהו
ולראות מה קורה.
אבל אז אני חושב
"נו בשביל מה, ישראבלוג מת"
מת-חי שכבר לא יכול להתנגד לריקבון המתקדם של הגוף הביולוגי שלו שכבר מזמן שבק חיים
ואם בכלל יש פה עוד מישהו, זה בטח אנשים הזויים ולא מחוברים
אנשים שנתלים בדברים של העבר, שכבר אין בהם ערך
או אנשים שנמצאים כל כך רחוק מהמיינסטרים שדעתם כבר לא מאוד מעניינת או רלוונטית לי
אבל... לא, אין פה באמת אף אחד.
אולי איזה 6 אנשים שאשכרה פעילים ובודקים ומחפשים וקוראים
ומה שנכתב לשישה אנשים... בשביל מה להתאמץ בכלל?
היום משהו בי החליט לפעול אחרת
לבוא הנה
לצעוק
אני קיים. אני חושב. אני משמע.
אני בא וצועק לתוך מה שבעיניי נותר ריק
כמו אתאיסט שפונה בתחינות ובקשות אל האלוהים ואל היקום והעולם כאשר עולמו שלו מתנפץ לרסיסים מול עיניים שמסרבות להאמין שדברים שכאלו באמת קורים בחיים
אני בא
וצועק אל תוך הריק
אולי מתוך סקרנות נאיבית
או אולי מתוך רצון להתפלא ולגלות שאני טועה
והריק בעצם מקשיב לי, מאזין לי, מאמין בי ודואג לי
ואולי
אני בכלל צועק
לא למקום כלשהו, אלא ממקום כלשהו
מקום של צעקה
כי לפעמים האדם פשוט צריך לצעוק
ותהא הסיבה אשר תהא
אני בא
וצועק אל תוך הריק
ומחכה לראות
מה
עושה
הריק.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
