הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

יאפ, התחלתי להשתמש בעברית צחה לאחרונה. ואין לזה שום קשר לעובדה שאני מוכן לתקוע לעצמי בבטן צינור שמזריק אדמנטיום לוהט כל עוד זה מונע ממני לכתוב כותרות קלישאתיות ומעצבנות של ילדות בנות 16 כמו "November Rain"!

...

חוצמזה אני חושב שהשיר הזה מזכיר לי את האקסית שלי =P

הא.

והקטע עם האדמנטיום נשמע לי די מגניב עכשיו \=

אז זה יהיה פוסט קצר כי אני ממהר. וכמו שאתם בטח יודעים, "קצר" ו-"מהר" הם השמות האמצעיים שלי BD

נתחיל מהאמצע, כי ההתחלה לא כל כך מעניינת וכי הבטחתי שזה יהיה קצר דמאט.

הנה אני (שלום! D= ) יושב לי באוטובוס, מרייר על החלון שצמוד לי לפרצוף, כשלפתע פתאום אני מתעורר למחצה וקולט שהאוטובוס נכנס לפנייה ברעננה שבכלל לא שייכת למסלול שלו. אינסטנקטיבית קמתי וצעקתי בקול סהרורי "אהה קריית-שרת! 0'= ", שזו צעקת התעוררות די סטנדרטית למי שגדל בשכונה שלי, הלא היא קריית-שרת פשע שעל הכניסה אליה מגן רחוב שלם(!) של משפחות תימניות. מבוסס על סיפור אמיתי לחלוטין.

הנהג, ידיד שלי משכבר הימים (הוא קורא לי "המפקד" ואני משתדל לנקות את הריר על החלון כשאני יורד מהאוטובוס), הסביר לי שהוא ממהר לחזור לאנשהו ובגלל שאני ועוד מישהו הם הנוסעים האחרונים, הוא הרשה לעצמו לעשות חיתוך לדרך ולחזור דרך השדות שנמצאים לי ליד הבית.

זה האריך לי קצת את הדרך אבל באופן מפתיע זה הסתדר לי מצוין.

הרמתי את השקית של Laline ויצאתי החוצה לטפטוף הקל של הגשם.

הלכתי קצת במקביל לשדה וחיפשתי מקום שהייתי רוצה לגדול בו אם הייתי עכבר. לגדול למימדים מפלצתיים, זאת אומרת.

בכל מקרה, בגלל שלא הצלחתי למצוא חלקה עם תפוחי אדמה רדיואקטיביים שזוהרים בחושך (עוד דברים שנשמעים מגניב!) בחרתי באופן שרירותי מקום שלא נראה כמו בור מלא נחשי צפע שמחכים לארוחת ערב.

מהשקית של Laline הוצאתי את מלכודת העכברים ושחררתי את העכבר (האהא, בלי הסברים! לעולם לא תשמעו את הסיפור הזה! זה מה שקורה כשאתם לא מוכנים לקרוא את הפוסטים הארוכים שלי נננןןןן...!!! BP ).

העכבר רץ לתוך השדה. מבחינתי הוא חייב לי עכשיו. יש איזה מיליון חיות שחייבות לי.

... בעצם הם בטח כולן כבר מתות \=

הא. לעזאזל עם תוחלת הקצרים החיה של בעלי החיים שאני מציל. זה לא משתלם לי! צריך להתחיל להציל צבי-ים וסינים וכאלה. הרבה יותר מסתבר שהם ישארו בסביבה כדי להחזיר לי את החוב מתישהו.

המשכתי ללכת הביתה בדרך שצמודה לשדות, בחושך ככה.

הטפטוף התחזק ונהיה גשם ובמאה המטרים האחרונים כבר הייתי לבוש בצבע חאקי כהה, במקום החאקי המסורתי.

אבל לא מיהרתי.

הלכתי בקצב הרגיל שלי עם חיוך מטומטם מרוח על הפנים ונתתי לגשם לשטוף אותי. יצא לי כבר כמה פעמים ללכת בטפטוף, אבל עבר די הרבה זמן מאז שהלכתי בגשם.

הגשם הזה שאחרי שהוא נספג לחלוטין בשיער ובעור ובבגדים, פתאום אתה מתחיל להרגיש אותו זורם לך על הלחיים. גשם שמציף אותך באיטיות. שאחרי כמה מטרים אתה מרגיש אותו על החזה שלך. על הרגליים. אבל איכשהו אף פעם לא בגב. הגב נשאר יבש. זה מאוד מסתורי.

ונכנסתי הביתה והעברתי יד בשיער הרטוב שלו סטייל פרסומת לשמפו ואכלתי סלמון של אמא ומרק של אמא ופסטה של אמא (שאני הכנתי).

יאפ. זה הפוסט ^^

סתם כיף לי בשבוע האחרון.

הוא עמוס כזה ואני מרגיש חי. מרגיש שינוי

יום שני יומולדת לנמרוד, שלישי האלווין במייקס פיילס, אתמול יומולדת לאמא והיום יציאה עם הקצינים מהבסיס לפאב.

שאני כבר לגמרי מאחר אליה.

ועכשיו אני אתלבש, ואתם תבינו שכתבתי את הפוסט הזה בעירום, ואולי מישהו יקיא, ויאללה סופ"ש.

אני חושב שאני באמת אחזור לכתוב פה קצת בקביעות. נראה לי שזה עושה לי טוב.

אוהב,

פילו