הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

בערך בשעה הזאת, בדיוק בשבוע שעבר, עדיין ישבתי במסעדה יוקרתית בבודפשט עם קבוצת מסוממים מרחבי העולם, אכלתי לחי של פרה וחלקתי סופלה שוקולד עם בחור איראני.

מדהים איזה הבדל שבוע יכול לעשות.

עכשיו אני יושב לבד בסלון הדירה הפצפונת שלי בהרצליה, מקליד שטויות בלפטופ ומשתעל על המסך אחת לכמה דקות כתוצאה ממקרה קלישאתי ומתסכל של קללת מחלת סוף השבוע.

... *שיעול*

סעמק \=

התיקים שאיתם הסתובבתי במהלך 13 הימים של הטיולון שלי באיטליה-צרפת-הונגריה עדיין זרוקים ארוזים למחצה חצי מטר מאחוריי (אזור הידוע בכינויו "חדר השינה". כבר אמרתי שהדירה שלי פצפונת...?).

לא יודע למה לא פרקתי אותם עדיין.

נחמד לי לחזור הביתה ולראות אותם ככה.

אולי כשהם זרוקים ככה על הרצפה אני יכול לדמיין איך בכל רגע שרק יתחשק לי אני יכול שוב לארוז לתוכם בגדים מרחבי החדר, לזרוק אותם עלי ולצאת למקום אחר לחלוטין שם מחכות לי חוויות שמעולם לא התנסיתי בהן בעבר.

כאילו כל עוד אני חוזר הביתה מהצבא ותיקי המסע שלי מונחים שם, מוכנים למחצה, אני יכול להרגיש שאני לא באמת כלוא בשגרת החיים המייגעת, המפרכת וחסרת המשמעות הזאת שעוטפת אותי כל יום ויום בשבוע.

הם תזכיר לכך שכל יום הוא הרפתקה, ושעולם קסום ומדהים מחכה בכל רגע מעבר לפינה הנכונה...

... טוב ברור לכם שזה בולשיט, כן? הסיבה היחידה שעוד לא פרקתי אותם כמו שצריך היא כי אני חתיכת בטטה עצלנית \(=

אבל נו, גבר יכול להעמיד פנים שהוא פואטי או משהו!

לפני שלושה שבועות, בערוץ המוזיקה הרגועה של המטוס למילאנו, התנגן השיר המקסים Not Going Anywhere של קרן אן. שיר עם שם קצת אירוני לדעתי, בהתחשב בעובדה שקרן אן היא ישראלית שעברה לגור בצרפת ונהייתה שם זמרת מוצלחת, אבל בכל זאת שיר טוב.

תהיתי לעצמי מי הגאון שבחר להכניס את השיר הזה לרשימת שירים במטוס, מקום שמי שנמצא בו ללא ספק Is Going Somewhere. עניין אותי לחשוב אילו תחושות הוא קיווה שיעברו בנוסעים כשישמעו את השיר, או אם בעצם מדובר באיזה צירוף מקרים נטול משמעות שכזה שרק אני (ועוד קומץ תמהונים בעלי מוח פילוסופי) שם לב לייחודיות שלו.

בכלל, לאורך הטיול היה לי הרבה זמן לחשוב לעצמי. בין אם זה בהמתנה בשדה התעופה למטוס שיגיע, בהמתנה במטוס עד להמראה, בהמתנה למנה שהזמנתי לבד במסעדה, או באמבטיה המפנקת שעשיתי אחרי יומיים מתישים של סנואובורד. ללא ספק, היתרונות הגדולים של טיול באירופה הם שיש זמן פנוי לשרוף בשפע, ואין משבר מים.

אז חשבתי הרבה והגעתי להמון מסקנות חשובות, עמוקות ומתוסבכות שכאלו בנוגע לחיים שלי ולחיים בכלליות. קצת כמו מה שקרה בסרט "לוסי", רק שהחיים שלי הם לא סרט מחורבן וחסר פואנטה. ... אממ, כלומר, אני... אני מקווה |:

מה גם שרוב המסקנות שלי היו דברים די מדכאים כמו שהחיים הם מיותרים וחסרי פואנטה, בניגוד לסרט שבו הגיעו להארות מטומטמות בסגנון "החיים הם זמן" ועוד כל מיני שטויות שכאלה.

וגם ממש לא קיבלתי כוחות על מטומטמים וחסרי כל היגיו-אוקי כן ראיתי את הסרט הזה היום בפעם הראשונה והוא ממש פאקינג עיצבן אותי!!! מה קרה לך, לוק בסון? מה?!?! 0'=

קיצר, נראה שאני הטיפוס הדכאוני.

מי היה מאמין, הא? ^^

אבל הסיבה שבגללה התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה היא זאת:

כשיצאתי לטיול דאגתי לדחוף מחברת לתיק שלי, ובסוף כל יום, לא משנה כמה עייף ושפוך הייתי, ווידאתי שאני רושם בה במשפטים קצרים ובניסוחים מבולבלים את עיקרי האירועים שעברו עלי באותו היום.

מעיין יומן טיולים בלגאניסטי שכזה.

רק שהחלק המוזר הוא שבזמן שכתבתי, לא הייתי בטוח למה אני עושה את זה.

בהתחשב בסגנון הכתיבה הכאוטי להחריד שיצרתי על גבי הנייר עם הדיו, אפשר להניח שאף אחד חוץ ממני לא יצליח להבין את המשמעויות של המילים האקראיות שמצורפות שם אחת לשנייה, אבל האם כתבתי את כל הקטעים האלה רק בשבילי? שאוכל לקרוא אותו בעתיד ולהיזכר בטיול שעשיתי...?

אז זהו, שלא נראה לי.

לכל הטקסטים דאגתי להוסיף שטויות קטנות ובדיחות מהסוג שאני אוהב לספר לאנשים אחרים כדי להצחיק אותם. בדיוק כמו אלה שאני כותב בשבילכם, פה בבלוג. ועדיין, בזמן הכתיבה היה לי ברור שאין מצב בעולם שאני אקח את הזמן בעתיד לתרגם את כל הזכרונות האלה לפוסט...

וזאת לא הפעם הראשונה שדבר שכזה קורה.

גם שבוע לפני זה, כשהייתי בתורנות שמירה באיו"ש, מצאתי את עצמי יושב כל יום וכותב במחברת, ספק לעצמי ספק כחומר בסיס לקטע עתידי שאני מתכנן לכתוב... כאילו אני פועל מתוך אינסטינקט כלשהו לכתוב.

כאילו הכתיבה, או אולי בעצם התיעוד, הם חלקים הכרחיים ומהותיים ממי ומה שאני.

הטקסטים האלה נמצאים פה במחברת שלידי. הוכחה חד-משמעית שניצוץ הכתיבה לא ממש מרפה ממני. אפילו אחרי תקופה ארוכה מאוד שבה לא עלה בי במיוחד החשק לכתוב משהו, בטח שלא משהו מצחיק וכיפי... פאק, אפילו לא התחשק לי לשבת ולקרוא את הבלוגים הקבועים שלי. זה עד כדי כך גרוע.

אולי ייקח לי עוד קצת זמן לחזור לעצמי. אולי אני צריך את התמריץ הנכון בחיים שיהפוך שוב את הניצוץ הזה ללהבה. אולי אני רק מחכה למשהו שבאמת יהיה לי חשוב לכתוב עליו. אולי אני צריך סם כחול מיוחד שייתן לי כוחות-על מטומטמים כי הוא ייאפשר לי לנצל 140% מהמוח שלי במקום ה-100% הרגיל (אעעעע!!!).

אבל מה שזה לא יהיה...

נראה שאני לא באמת הולך לשום מקום (=

יש לי חברה טובה מאוד שמנסה לגרום לי להתקין טינדר כי אני כל הזמן מתלונן בפניה כמה מאסתי מאתר ההיכרויות OkCupid ומעוד אתר היכרויות שנוי במחלוקת שנקרא "החיים האמיתיים".

הטענה שלי נגד טינדר היא שזאת חרא אפליקציה שמיועדת רק לאנשים שמחפשים סקס כי היא מבוססת על דבר שטחי כמו תמונות, ושאי אפשר באמת למצוא בה בת זוג רצינית ואידיאלית.

הטענה שלה היא שנשבר לה הזין מהתלונות שלי שאין לי חברה ושמה אכפת לי לנסות עוד גישה לנושא הזה, סעמק.

אני חייב להודות שיש לה פואנטה.

למרות שהיום כבר נתקלתי בכמה בעיות כשניסיתי להתקין את האפליקציה ואני קצת מרגיש כאילו כוח עליון מנסה למנוע ממני לעשות את זה...

נו, אז מה אתם אומרים? ללכת על זה?

יאללה, לישון.

מחר צבא ('=

עושה סלייד לימין (ימין? שמאל? עושים בכלל סליידים בשטות הזאת או שזה כפתורים?! אעע, אני כזה דינוזאור!!! 0'= ),

פילו