הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

בעצם לא משנה, כרגע נזכרתי שאני מנהל פה בלוג, לא פודקאסט.

מה אתם רוצים? עבר הרבה זמן! שכחתי!

... אה והמקלדת עובדת מצוין. חוץ מקטע מעצבן שלפעמים המקש של הרווח לא לגמרי נלחץ. ככה היא תמיד הייתה. חוץ מזה הכלבסדר.

וואי אני בדודא לקו מפריד!

יצאתי החוצה מהבית של אמא שלי והכל היה רוחי וקריר, אפילו שאחת מהמילים האלו לא אמיתית. כלומר, עכשיו היא אמיתית, אבל יש שיחלקו על השייכות שלה לשפה העברית. מילה נרדפת מסכנה (חה!). אני בעד שינוי ולהעלות על מוקד את רוב אנשי האקדמיה העברית בכל מקרה. אז ייאי.

נכנסתי לרכב והפעלתי את מזג האוויר (שזה לפתוח חלונות כשלרכב שלך יש מיזוג אוויר מקרטע) והתחלתי את הנסיעה ככה, בשקט, בלי רדיו. רק הרעש שבחוץ עם הרוח מלווה אותי. הרעש הסטטי של אמא טבע. למרות שכשחושבים על זה, אני ממש לא מבין למה קוראים לזה רעש סטטי. הוא סופר דינמי.

והכל נעים וסתווי או חורפי (העיקר שלא קיצי) ופשוט הרגשתי יפה יותר.

אני חושב שפעם ראשונה שתיארתי את זה ככה היום. את התחושה הזו שעולה בי כשבחוץ מתקרב החורף.

אני מרגיש יפה יותר. בעצמי. לא בטוח אם זה באופן יחסי לשאר העולם או באופן כללי יחד עם העולם, אבל זה לא משנה.

יפה יותר.

זה משהו שאפשר להתחבר אליו?

כבר לא בדודא אבל בשלב הזה זה פרופ נוח אז

אצל אמא ראינו את הסרט "אני וארל וזאת שעומדת למות" ("Me and Earl and the Dying Girl"), שהוא סרט מדהים ואישי ומרגש ולכו עכשיו לצפות בו אם עוד לא ראיתם אותו אבל רק אחרי שתסיימו לקרוא פה ולהגיב ואם יש לכם זמן וכוח לזה ואין מלא דברים יותר חשובים לעשות!

... קיצר, סרט טוב. פעם שנייה שאני רואה אותו, כי בפעם הראשונה הייתי מסטול מדי והכל היה מדהים יותר מדי וזה לא נראה לי הגיוני אז הייתי צריך לנסות שוב כשאני במצב הכרתי יותר קרוב לממוצע שלי. אני חושב שבפעם הראשונה ראינו גם את גרסת הבמאי, כי אחרי הצפייה השנייה הרגיש לי שהיו פחות קטעים קטנים מיוחדים שריגשו אותי. מצד שני - בפעם הראשונה הייתי סופר מסטול. אז לכו תדעו. אולי זו לא הייתה גרסת הבמאי, אבל זו בוודאות הייתה גרסת הצופה.

אז בסרט הזה עולה תחושה עצומה וקסומה של חדוות הנעורים, שזה ביטוי שרק מלקרוא אותו אפשר להבין שהוא הומצא על ידי אנשים זקנים. ג'יזס, חדווה? כבר אמרתי מה אני חושב שצריך לעשות עם אנשי האקדמיה ללשון...?

אהמ. כן. חדוות הנעורים. קסם הנעורים. יופי ה... אממ... נעורים? דמאט אני לא מצליח לחשוב על מילה נרדפת (חה חה חה!) מתאימה במקום נעורים. כנראה שאין מנוס מלהמציא אחת עכשיו.

.... או שבעצם יש?

אהמ! כן! חדוות הנעורים! קסם הנעורים! יופי המילה הנרדפת המתאימה לנעורים!

ובמהלך הסרט הזה, שהציף בי מחשבות ורגשות על תקופות צעירות יותר בחיים שלי ועל איך שהעולם נראה אז דרך העיניים שלי, מצאתי את עצמי מושך את העור שעל הגרון שלי, שזה משהו שאנשים עושים מבלי לחשוב יותר מדי, אבל זה אני אז כן חשבתי יותר מדי, והבנתי ש... היי, יש לי לא מעט עור על הגרון שלי. ותהיתי לעצמי אם כשהייתי בן 18 גם היה לי כל כך הרבה עור רפה על הגרון שלי, והגעתי למסקנה שלא, כנראה שלא. דמיינתי את עצמי בגיל 18, מנסה למתוח את העור שעל הגרון שלי מבלי לחשוב על זה יותר מדי, ולא מגיע יותר מדי רחוק כי העור על הגרון שלי בגיל 18 היה די מתוח וצמוד כי הייתי בן פאקינג 18 והדבר היחיד שחשבתי בנוגע לעור שלי הוא שהוא שומני ומחוצ'קן מדי. ש, תכלס, לא בטוח עד כמה חרגתי מהרגיל בתחום הזה.

בנסיעה חזרה הביתה, עם התחושה היפה וכל הבולשיט הזה, כבר התחילו לעלות מחשבות עלי ועל הנעורים ועלה פתאום החשק לכתוב שוב. ויחד איתו - הזכרון הצורם שכבר הרבה מאוד לא התחשק לי לכתוב משהו עד כדי כך שישבתי וכתבתי משהו.

פעמים רבות מאז שהפסקתי לכתוב בקביעות חשבתי על הסיבות שבגללן כבר לא בוער בי הרצון לכתוב (ובכל פעם רציתי לשבת ולכתוב על זה [ובכל פעם לא ישבתי בסוף]). אז בפעם האלף ושש, ניסיתי לחשוב - מה השתנה? מה היה אז, בין גילאי 15 ו-24 (?) שגרם לי לליבידו הכתיבתי שלי לפרוח ככה?

אבל רגע, לא. להעלות כל דבר שהשתנה יהיה על גבול הבלתי אפשרי. כל כך הרבה השתנה, ויהיה משמעותית יותר קל לציין את הדברים שלא השתנו.

הנה מה שהצלחתי לחשוב עליו:

1. אני עדיין צורת חיים ביולוגית שצריכה לאכול ולישון ולחרבן וכדומה (למרות שחילוף החומרים שלי השתנה לחלוטין - עילה אפשרית למחיקת הסעיף הזה)

2. אני עדיין מקיים קשרים חברתיים/משפחתיים עם מספר מסויים של אנשים מאותה תקופה (למרות שהדינמיקה של הקשרים האלו התפתחה והיא לא מה שהיא הייתה בעבר - עילה אפשרית למחיקת הסעיף הזה)

3. יצירות של אחרים שמרגשות אותי, נוגעות בי ואהובות על ידיי מדביקות אותי באופן זמני בקסם שלהן וגורמות לי לדחף אמפתי ליצירת דברים דומים להן.

ולסעיף הזה לא הצלחתי למצוא עילה טכנית לביטול, אז הא!

... כלומר, חוץ אולי מהעובדה שבאופן כללי, אני אדם כל כך אחר היום.

... והחיים שלי מושתתים על עולם חיצוני שנהיה שונה לגמרי בינתיים והכל אחר ולעולם לא יחזור להיות כמו שהיה.

פאקינג שיט, איזה עולם שונה זה. אילו חיים אחרים. זיבי הרשימה הזאת, אין דבר שלא השתנה.

כשנכנסתי לבית שלי ראיתי רכב בחנייה עם תינוק במושב האחורי שצופה במסך טלוויזיה שמוטבע במושב שלפניו.

יש חתולה שמתחככת לי ברגליים במהלך כתיבת הפוסט הזה. פאקינג חתולה. לי. ברגליים. חיכוך. פרוותי.

אני בזוגיות עם מישהי כבר יותר משנה.

זה... אני. בזוגיות. רומטית.

זה גדול. זה עצום. זה תפנית.

זה הדבר הכי גדול שקרה לי בחיים מאז שהשתחררתי מהצבא. (למרות שטכנית - קצת לפני, אבל לקח לשנינו כמה חודשים להבין מה קורה בינינו)

מאז שקיבלתי רישיון נהיגה.

מאז ש... טוב, מאז הרבה מאוד דברים שפעם היו חדשים ומיוחדים ונפלאים וקיצוניים.

זה אחד הקטעים שאני חושב שהבנתי על גיל הנעורים. על מה הופך אותו לקסום.

כשאתה אדם יחסית טרי, לחוויות יש נפח יותר משמעותי בחיים שלך. הכל חדש ומיוחד. וכל רגש חדש הוא מופלא. וכל התנסות ראשונה מדהימה אותך.

וככל שמתבגרים וצוברים ניסיון, דברים מתחילים להיות מוכרים. ידועים. הם נמצאים איפשהו על סקאלת הרגשות והתחושות שהגבולות הקיצוניים שלה הוצבו כבר כמה שנים טובות אחורה, ואין שום דבר מלהיב בלשוטט הלוך ושוב בין אותן שתי נקודות שוב ושוב.

אה, ואולי פה הסמים משתלבים באופן נפלא. אבל זה כבר פוסט שלם בפני עצמו ^^

וזה מה שראיתי על מסך הטלוויזיה של אמא שלי כשראינו את הסרט. ילדים בני 18, מגלים את העולם שאני מרשה לעצמי להשתעמם ממנו כתוצאה מ-ותק של כמה שנים מעליהם.

וזה היה יפיפה.

בת הזוג שלי חגגה יום הולדת 29 לפני כמה ימים.

ישבנו בחוץ ודיברנו והיא התבכיינה שהיא זקנה למרות שהיא ממש לא ואז חשבתי על מי שהייתי אז, בימים ההם כשהייתי צעיר. כשהרגשתי שאני מתחיל להיות האדם האמיתי שאני.

כשהייתי בן 18. ועכשיו אני בן 28.

ואז המספרים קצת נדחפו לצדדים בראש שלי ו-18 התחיל להתנהג מעט בילדותיות והפך ל-15 ו-28 תפס תחת והפך ל-30 ויחס בין שניהם התממש לכדי מילה כבדה וגדולה ומפחידה שהיא "חצי" ופתאום נכנסתי קצת לבאסה, כי מה אני עושה? ומה עשיתי? ומה אעשה ומה יהיה וכמה זמן ומתי ולמה ואיך ומלא שאלות ורק רציתי להתכרבל ללא כלום ולהיות הכל ולתמיד ו...

וואו.

...

כתיבה, הא?

קיצר...

"אני וארל וזאת שעומדת למות".

אחלה סרט. לכו לראות. ואם אתם כבר בשוונג, נסו גם לראות את "אפקט הפרפר".

אני הייתי פילו, ואני הייתי עוד נער בלוגיסט לפני לא מעט שנים. אולי באמת הגיע הזמן לשנות פה קצת את הסגנון. משהו שירגיש יותר רלוונטי להיום.

... מתיחת פנים שכזאת. הבנתם? כי אני זקן. חה! או שאולי בעצם רק מתיחת גרון קלה ^^

יכול להיות שחוסר התיאום הזה ביני ובין הבלוג המקסים שלי הוא מה שמקשה על הכתיבה להישפך החוצה.

נחייה.

נראה.

נכתוב (=

ולילה טוב 3> (אלוהים ישמור אם הפוסט הזה נמחק בשמירה אני יוצא בקמפיין לסגירת ישראבלוג)

פילו (... ולא, לא קוראים לה סופיה. כנראה שעוד יש לי דרך לפניי.)