הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אני יודע שזה לא משהו שאני עושה הרבה, אבל הנה אני כותב פוסט שהבטחתי לכתוב. אל דאגה, אני מבטיח שזה יהיה בדיוק כמו כל פוסט אחר. טוב... אז אולי דאגה קלה תספיק.

הפוסט הבא מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו ביום חמישי האחרון. הייתי גם אומר שהאירועים והדמויות אמיתיים לחלוטין, אבל מאיפה לי לדעת, באותה מידה יכול מאוד להיות שאני הוזה את החיים האלה שלי. זה יסביר כמה דברים. חוץ מהמשפט "אתה הזוי" הקלאסי שאני נוטה לקבל. אם כבר זה יבלבל.

אחרי שג'ין ואני החלטנו שכבר הגיע הזמן להיפגש וקבענו לאותו יום, יצאתי מהבסיס בערך בשעה חמש והלכתי ברגל לתחנה של קו 68 שלטענת אחת החיילות מהמסגרת מגיע הכי מהר לעזריאלי. האוטובוס הגיע די מהר וכשעליתי שאלתי את הנהג כמה זמן ייקח להגיע לעזריאלי. הוא אמר ששעה וחצי, ובגלל שקבעתי להיפגש עם ג'ין בחמש וחצי הייתי קצת בשוק מהעובדה שהיא תצטרך לחכות לי שעה. חמש דקות אחרי זה הסתבר לי שהנהג סתם שיחק איתי ונגיע בערך אחרי שלושת רבעי שעה. לא נוראי.

התיישבתי באוטובוס ובהיתי בחלון כמו שאני תמיד עושה, מסתכל יותר על ההשתקפויות של הדברים שבתוך האוטובוס מאשר על הנופים שרצים מחוץ לו. בערך באמצע הנסיעה ראיתי בהשתקפות של החלון בחורה שנראית די טוב ושבדיוק עברה לידי. לגמרי בחנתי אותה, או יותר נכון לומר את ההשתקפות שלה, באופן סטוקרי מפחיד. אז פתאום הצלחתי להבזיק מבט על הפנים שלה וזיהיתי אותה. הסתובבתי בחדות ושאלתי "שני?", מה שגרם לה להסתובב בחדות ולהוכיח שזיהיתי נכון. שני קימלמן. הידועה גם בכינויה "שני קימלמן בעלת החזה הגדול", או "שני קימלמן שהייתה חברה מאוד טובה שלי בגיל 16 ובמצטבר הייתי דלוק עליה חצי שנה מהחיים שלי ואז ניתקנו קשר כמו שקורה והיא נהייתה פריקית קשוחע ואפלה שמפציצה סולואים מטורפים על גיטרות חשמליות ואני נהייתי מה שזה לא יהיה שנהייתי". התגובה האינסטנקטיבית שלי הייתה להתנפל עליה, ובאמת שהתנפלתי, לחבק אותה ולנשק לה את הלחי. יכול להיות שזאת לא הייתה התגובה הכי נאותה כי רק באמצע האקט הנ"ל היא הבינה כנראה מי אני. היא חייכה ולא ריססה אותי בגז מדמיע ככה שאין לי על מה להתחרט בכל מקרה. אז ישבנו לדבר אחד מול השנייה ברביעיית הכיסאות הזאת באוטובוס, למורת רוחה הרב של הטינייג'רית העצבנית למראה שישבה שם לפנינו. אני יכול להבין אותה, כל האוטובוס היה ריק ובכל זאת מצאנו את עצמנו יושבים לידה.

מסתבר ששני לוקחת את האוטובוס הזה בדרך שלה חזרה הביתה מהפסיכולוג שלה. לא ממש הפתיעה אותי העובדה שהיא הולכת לפסיכולוג. אם להגיד את האמת, לא יפתיע אותי לגלות שכל האנשים שהכרתי אי פעם הולכים לפסיכולוג. הדבר היחיד שיפתיע אותי הוא אם אני אלך לפסיכולוג. למרות שגם פסיכולוג שילך אלי יגרום לי להרים גבה. השיחה עם שני התקדמה למקומות הרגילים, עידכונים אחד של השני ורכילויות מינימליות. היא סיפרה לי שלפארקי, החתול שמבחינתי אני אבא שלו כי שמרתי עליו לילה שלם בפארק רק כדי שהיא תאמץ אותו, יש פסיכולוג לחתולים. נותנים לו פרוזאק עם האוכל שלו והוא יודע להבדיל בין כדור הפרוזאק ובין האוכל ופשוט לא אוכל את הכדור. אני לא יכול להגיד שציפיתי לפחות מזה מהבן שלי. למרות שתכלס, וואט דה פאק.

ריכלנו קצת על בר. שני אמרה שהיא משוגעת ושהן לא בקשר.

דיברנו קצת על שני. היא נפרדה מחבר שלה שעכשיו גר באופן זמני אצל אבא שלה ועובדת בשתי עבודות.

דיברנו קצת עלי. על הסטטוס הצבאי שלי ומי החברים שלי בימינו אנו.

הקול של שני לא היה צווחני ונקבתי כמו שזכרתי אותו. היה בו מן הגבריות הצרפתית של אמא שלה. הצלחתי לראות את ההבדלים שהשנים עשו בה. כשהסתכלתי על עצמי מבחוץ, העדפתי לחשוב שמבחינתה אני בדיוק אותו הדבר כמו שהייתי אז. היא שמחה לראות אותי ואני אותה, ואמרה לי שאיזה יופי זה שיש לה עם מי לדבר בנסיעה, כי היא תמיד נרדמת ומפספסת את התחנה שלה. כנראה שלגורל יש הכרעה בסופו של דבר, כי ערה או לא, היא עדיין הצליחה לפספס את התחנה שלה גם באותו יום. סיכמנו שאם אני ארצה להיפגש איתה שוב, אני פשוט אעלה על אותו אוטובוס באותו יום ואותה שעה.

ירדתי בתחנה שלי באיחור של רבע שעה. כשהגעתי לעזריאלי ג'ין כבר חיכתה לי שם עם חיוך והתחבקנו. בשלב הזה של החיים שלנו כבר הצלחתי להתקבע על סטטוס שמבין שג'ין ואני לא נהיה ביחד, אז העפתי עליה מבט ואמרתי את הדבר הידידותי הראשון שעלה לי לראש: שהמעיל שלה מכוער ומזעזע ונראה כאילו הוא שייך להומלס. היא התעצבנה עלי וכנראה שקצת הרביצה לי ואני צחקתי. התחלנו ללכת לדיזינגוף סנטר, בדיוק באותה הדרך בה הלכתי לשם מעזריאלי בפעם הראשונה לפני כמה שנים כשהשתתפתי במפגש ישרא-בלוג הראשון והיחידי שלי עד היום. סיפרתי לג'ין על המפגש הרנדומאלי והלא מסתבר שלי עם שני וכמה שזה נחמד ומשונה. בגלל שחשבתי שהמעיל שלה מכוער טילים, ג'ין הייתה עצבנית עלי, קפצה לי על הגב וקרעה קצת את התפרים של תיק הגב שלי. פתאום באמצע הדרך היא זיהתה אנשים שהיא פגשה אי שם בעבר והם כולם התלהבו. עמדתי בצד, לא לקחתי חלק מהשמחה וחשבתי לעצמי שכנראה שזה יום כזה של פגישות. המשכנו ללכת והכעיסה אותי העובדה שג'ין קצת יותר גבוהה ממני, אז היא הורידה את הנעליים שלה והמשיכה ללכת על גרביים. החוש האמהי שלי לקח שליטה על הגוף וכדי שתפסיק להרוס לעצמה את הגרביים נשכבתי בצד הדרך על כר דשא עד שהיא תסכים לנעול שוב את הנעליים שלה. התוצאה המעשית הייתה שג'ין הצטרפה עלי ושמה עלי ראש בזמן שאנשים שעברו לידנו פשוט בהו בנו. הם היו כאלה תל אביבניקים מוזרים, האנשים האלו, כי הם המשיכו לבהות בנו כל זמן שעברו לידנו ולא ממש הסיטו מבט מתוך אקט של נימוס, לדוגמא. ממש נעלתי עיניים עם אנשים שבהו בנו, אמרתי לג'ין "אנשים בוהים בנו", והם מצידם שמעו אותי טוב מאוד והמשיכו בשלהם.

ג'ין סיפרה לי שאחרי הפגישה איתי היא מתכננת להיפגש עם בן, שבמקרה קוראים לו גם בן, והוא הבחור שדי מראה בה עניין כל החודש האחרון והסיבה היחידה שהיא לא זרמה על להיפגש איתו הייתה בגלל המצב בינה וביני. התעצבנתי עליה שהיא נפגשת איתו, כלפי חוץ בגלל שזה לא הרגיש לי כאילו היא באמת רוצה להיפגש איתו, וכלפי פנים ככל הנראה בגלל גם קמצוץ של קנאה. אמרתי לה את הדברים האלה.

המשכנו ללכת וג'ין נעלה שוב את הנעליים שלה. עברנו ליד צומת שנזכרתי שפגשתי בו פעם את בר, אחרי שכבר ניתקנו קשר. רציתי להגיד את זה לג'ין אבל זה נראה לי חסר טאקט אז שמרתי את המידע הזה לעצמי. עברנו את הצומת ושתי בחורות חלפו על פנינו.

במשך השנים האחרונות אפשר להגיד שחיפשתי את בר מסביבי. בכל פעם שראיתי בזווית העין מישהי עם שיער שדומה לשלה, או מבנה פנים שמזכיר את שלה, הייתי מגניב עוד ועוד מבטים עד שהייתי מוכיח לעצמי חלק ולעניין שזו לא בר. וגם אז, הייתי ממשיך להגניב מבטים, רק בשביל להנות מהדמיון. אבל בכל הפעמים האלה, שהיו כנראה די רבות, מעולם לא שאלתי באופן אינסטנקטיבי "בר?". אז אני מרגיש בטוח להגיד שכנראה יש פה איזה חוש שישי, איזשהו רגש קוסמי שכזה, שקולט את העולם הזה שסביבנו בצורה יותר טובה, כי אפילו שזכיתי לראות רק את קצה קצהו של הראש של אחת מהבחורות שחלפו על פנינו וכבר התפרצתי בשאלה. "בר?".

בר הסתובבה, זיהתה אותי אחרי שנייה וחייכה חיוך של היכרות. נתתי לה חיבוק והשיער שלה הריח כמו הים. אמרתי לה את זה. היא הייתה שם עם אלה, בחורה חמודה שמסיבותיי האישיות אני קורא לה "תפוז", ושמחתי לראות גם אותה. טוב, אולי הגיע באמת הזמן שאני אציין את זה... בר הייתה החברה הכי טובה שלי בגיל 16. אהבתי אותה מאוד, בצורה הדדית כמו שאני נוטה לקוות עד היום, ונסיבות החיים גרמו לכך שהיא חתכה את עצמה מהחיים שלי בצורה חדה ודי כואב. מסיבות די ברורות אבל לא מאוד הוגנות, אני די תקוע עליה מאז. יאפ, כבר עברנו חמש שנים. זה לא מאוד משנה.

עם חיוך מפגר מרוח על השפתיים סיפרתי לה שחצי שעה קודם לכן פגשתי את שני, גם היא חברה טובה שלה לשעבר, ואיזה צירוף מקרים מטורף.

ריכלנו קצת על שני. בר אמרה שהיא הייתה מכורה לסמים באיזושהי תקופה.

דיברנו קצת על בר. היא לומדת עכשיו בתל אביב במקום בירושלים.

דיברנו קצת עלי. על הסטטוס הצבאי והאקדמי שלי. בר צחקה עלי. היא אמרה שהיא לא זיהתה אותי עם המדים כשהיא עברה על פנינו.

המשכנו ללוות את הבנות קצת ואלה סיפרה לי שהיא עובדת עם זקנים. שאלתי אם הזקנים גם מפגרים, והיא אמרה לי שכן, איך אני יודע. תמיד כש-"עובדים" עם אנשים הכוונה היא אל מפגרים. בזקנים רגילים מטפלים. הצגתי גם את ג'ין, וכשהן הגיעו לבית של אלה נתתי לשתיהן חיבוק. בר הריחה כמו הים ואלה הריחה כמו צבעי פנדה. אמרתי לשתיהן את זה והן ציחקקו. המשכנו בדרכינו באופן הכי טבעי ומוזר שרק יכול להיות אחרי שאירועים מהסוג הזה קורים. ג'ין שאלה אותי אם זאת הייתה ה-בר ואמרתי לה שכן. היא אמרה שבר בהתה בה בחלק מהשיחה. זה שעשע אותי. איזה צירוף מקרים מוזר. מכל הנסיבות בעולם. חשבתי לעצמי שעכשיו נשאר לי רק לפגוש את סיוון ואני אשלים את הסרייה של הבנות מהוד השרון. "בר שני וסיוון".

ג'ין ואני הגענו לסנטר ונכנסנו לחנות sexstyle. כאן תיחשף מטרה נוספת שתסביר את ההליכה שלנו לדיזינגוף. ג'ין וחברות שלה החליטו לקנות ליומולדת של אחד מהחברים שלהן בובת מין מתנפחת כי הוא בתול ומתחשק להן לצחוק עליו. אני די בטוח שג'ין חשבה על הרעיון למתנה הזאת. נכנסנו לטאבו האורבני שהוא חנות סקס, ולעיניי נראו שני דברים מאוד ברורים. הראשון הוא שכל הקיר האחורי זהר בנוגה ורוד מפחיד. השני הוא שהיה המון שטח לא מנוצל בחנות. מעבר לזה, היינו מוקפים בכל מיני דברים כאלה של סקס וציצים וכיף. פרט שולי למדי. הקיר הזוהר הורוד היה מה שהיפנט והפחיד אותי. פנינו בעזרה למוכרת המשועממת למראה שעמדה בדלפק והסתכלה במחשב הנייד שלה, בלי הפתעה, בכיוון ההפוך מזה של הקיר הורוד שמאחוריה. ג'ין ראתה שהיא גולשת בפייסבוק וצחקנו עליה. דיסקסנו עם המוכרת על הבובות המתנפחות השונות ועל המחירים, וג'ין התקשרה לחברות שלה לאשר קניה. בטלפון היא אמרה לחברות שלה שהיא בחנות לאביזרי מין. המוכרת ואני צחקנו עליה. יופי שהיא לא אמרה "חנות למוצרי אהבה". המשכנו להסתובב שם עוד קצת וג'ין הייתה חסרת טאקט באופן די צפוי. התחילה לדבר בקול על מוצר שאיש די לא נינוח למראה שנכנס לחנות הניח על הדלפק ונגעלה באופן מוחצן למדי מסרטי פורנו עם נשים שמנות. טוב, איוו, כן, אבל מינימום טאקט.

השיחה שלי עם המוכרת התפתחה לכיוון הצבאי ומצאתי את עצמי מסביר לה שהדרגות שלי מעידות שאני עתודאי מעאפן ולא באמת קצין מגניב. בסוף ג'ין בחרה בובה והמוכרת ארזה לנו אותה לדיסקרטיות מקסימלית. השקית הייתה אדומה עם פרחים והכיתוב "Flower Power" וג'ין שאלה את המוכרת אם היא לא יכולה לתת לנו משהו שצועק קצת פחות "תראו, קנינו משהו בחנות סקס!". המוכרת הגנה על עצמה ואמרה שמה כבר יכול להיות יותר תמים משקית עם פרחים עליה. חשבתי על הרבה דברים אחרים הרבה יותר תמימים, כמו שקית עם אפרוחים חמודים עליה, אבל מה זה משנה. עזבנו את החנות נרגשים והצעתי לג'ין שתכניס לקופסא של הבובה תצלום של הפנים של אמא של חתן היומולדת.

אחרי שסיימנו עם ה-"מטלות", נכנסנו לסנטר כדי לשרוף את הזמן שנותר לנו עד שג'ין תצטרך לחזור הבייתה. הצגתי את החוגר שלי, התקדמתי לתוך הסנטר, והסתכלתי אחורה עם גיחוך בשעה שהשומר בדק את בשקית מחנות הסקס שהחזיקה ג'ין, שהייתה די מפודחת אפילו שלא ממש הייתה סיבה. מייד כשנכנסנו יכלתי לזהות את הפריקים המאגניבים של הסנטר שגורמים לי לאהוב את המקום כל כך. מצד שני, לא ראיתי חיילים על מדים כמוני. הרגשתי כמו הפריק בעצמי. נכנסנו לחנות המשחקים של הגיקים, "טקטיקה", ודיברתי קצת עם המוכר על קת'ולו בזמן שג'ין נראתה לא מעוניינת. שאלתי כמה פעמים לשמו של המוכר והוא נראה כאילו אין לו כוח אלי. אני די בטוח שהגיקים ההארד-קור ממש שונאים אותי. לא ברור לי אם זה בגלל שהם חושבים שאני מעאפן כי אני רק גיק חובבן, או בגלל שהם מקנאים בי כי אני רק גיק חובבן. המוכר זרק איזו הערה שהייתה אמורה להיות משעשעת על זה שעברתי קורס קצינים, והסברתי לו מה המשמעות של הדרגות שלי. "עתודאי", הפצרתי. "נכון שעכשיו השיחה שלנו ממקודם נראית לך יותר הגיונית?" הוא חייך והסכים איתי. המשכנו הלאה לחנות פוסטרים כי בובת המין המתנפחת עלתה בסוף פחות ממה שג'ין שיערה. לבני אדם יש את הקטע המוזר הזה, שאם הם מחליטים לקנות מתנה ספציפית בערך כספי מסויים ואז מגלים שהמתנה בעצם זולה יותר ממה שהם חשבו, הם עדיין ירגישו מחוייבים לבזבז את ההפרש על עוד איזו מתנה נוספת שלא הייתה בתכנון המקורי. סתם, כדי שלא ירגישו רע עם הירידה הלא צפוייה בערך הכספי של המתנה המקורית. כאילו גם ההערכה אל הבנאדם שיקבל את המתנה יורדת בהפתעה יחד עם המחיר. יצורים משונים.

הגענו ל-"עגבניה", שזאת פיצריה, וג'ין חיכתה להזמין את הפיצה שלה. הבחור שעבד שם היה מגניב כזה עם מטפחת על השיער, מהטיפוסים האלה שהלכו פעם לבוםבמלה. בזמן שחיכינו לפיצה שתצא מהתנור ג'ין משכה אותי אחורה בהפתעה מבלי לשים לב שהיא הטיחה אותי על ילד קטן שעמד מאחורי. היא לקחה אותי הצידה, דפקה לי פרצוף רציני של ילדה עצובה-כעוסה ואמרה לי שאני כועס עליה ושאני צריך להפסיק. לטענתה התייחסתי אליה כל הזמן בצורה די מגעילה ולא הייתי נחמד בכלל, ואין לי שום סיבה לכעוס עליה. הקטע המוזר היה שממש לא כעסתי עליה ודווקא התנהגתי באופן די סטנדרטי עבורי. אמרתי לה את זה ואחרי כמה הפצרות היא אמרה שבסדר ואולי זה הכל בראש שלה. הבטחתי לה שאני לא כועס וחיבקתי אותה הרבה אחרי כדי להוכיח לה, אפילו שזה בטח נראה מאולץ. חזרנו לעמוד ליד הפיצריה ושמתי לב שיש שם הרבה הורים עם ילדים. בגלל מה שקרה רגע קודם לכן צחקתי על ג'ין שזה כאילו אני ההורה והיא הילדה. ג'ין קיבלה שני משולשים של פיצה ואמרתי לה שאני רוצה לטעום, אז לקחתי ביס דווקא מהמשולש הראשון שהיא אכלה, כי אחרת זה לא היה מרגיש לה כאילו לקחתי לה ביס מהאוכל, ומי אני שאמנע ממנה את ההרגשה המעצבנת הזאת?

לא הייתי רעב, אז לפחות החלטתי שאני אשתה משהו מיוחד. ירדנו לקומה התחתונה והתיישבנו ליד אי שהתיימר להיות בר של משקאות בריאות טעימים, re:bar שמו. הזמנתי איזה משהו שהיה בו עשב חיטה. אחרי שהסבירו לג'ין ולי שלוש פעמים מה זה עשב חיטה, עדיין לא הבנתי מה זה עשב חיטה. אני יודע שזה ירוק, ושזה קשור לחיטה איכשהו. מספיק טוב בשבילי. ג'ין רצתה גם משהו אז היא הזמינה בדיוק מה שאני הזמנתי כי לא ידענו מה יהיה טעים. הסברתי לה שהיא טיפשה כי קודם נקבל את שלי ושתטעם אותו, כי יכול להיות שהיא לא תאהב. אחד מהעובדים שם, גזעי למראה משהו, הסתכל על ג'ין ועלי שניות ארוכות ושאל בנונשלנטיות אם אפשר לצלם אותנו. לא ברור לי איך תמיד יוצא שאנחנו מושכים את סוג תשומת הלב הזאת. הסתבר שהוא, ג'ורג' שמו, צלם, מה שהלהיב את ג'ין הצלמת הקטנה ופתח כיוון שלם לשיחה ביניהם. כשהשיחה ביניהם גוועה והתחלנו הוא ואני לדבר, הוא זרק איזו הערה על זה שאני קצין ואני אמור לדעת איך דברים מתנהלים. בתורי הסברתי לו לו מה הדרגות שלי אומרות, והוא חייך בהבנה נבוכה. בערך בשלב הזה ג'ין הבינה שהיא לא מקבלת מספיק תשומת לב והשיגה אותה בצורה הכי נואשת שהיא יודעת כשהיא הסתערה משום מקום על ג'ורג' וציוותה עליו לנחש מה יש לה בשקית. איכשהו הוא ידע שזה מוצר סקס. בתום הפגישה כשכבר מיהרנו להגיע לרכבת של ג'ין, יצאנו משם אני עם כרטיסיה מלאת חתימות של המקום, וג'ין עם חבר חדש לפייסבוק.

בדרך החוצה ג'ין הצליחה איכשהו לגרור אותי לחנות בגדים. הלכתי אחריה, די כמו זומבי משועמם, וכשהעפתי מבט על מראה לידי הזדעזעתי. פתאום הכתה בי הידיעה שאני עדיין על מדים, ושהייתי כל היום על מדים. מסתבר שלהסביר לכל אדם שני את המשמעות של הדרגות שעל הכתפיים שלי לא הספיק לי. איכסה. מה פתאום להסתובב על מדים בסנטר? כל כך לא מתאים. יצאנו מהסנטר באחת מהיציאות האחוריות וראינו שלט של איזו דומנית שלא ממש התלהבתי ממנה. ג'ין, שאף פעם לא מבינה איך אני לא מתלהב מדוגמניות ומבר רפאלי, אמרה שמה, איך אני לא מתלהב, הבחורה הזאת הייתה פעם מלכת היופי בארץ. עניתי, די בנונשלנטיות, "יופי לה", ודפקתי גיחוך מפגר כי חשבתי שמה שאמרתי היה מאוד מצחיק בהתאמה לשיחה. ג'ין הבינה ממה אני מגחך והתחילה לצחוק גם. כשהתקדמנו לכיוון החלק ה-"קדמי" של הסנטר, עברנו ליד המקום בו פגשתי לראשונה בחיי את בר. או לפחות המקום בו אני חושב שפגשתי לראשונה בחיי את בר. אמרתי את זה לג'ין. עברנו ליד גבר שחור שמכר קטורת שכשעברתי לידו קרא בהתלהבות "Ooh, soldja!". זה הצחיק אותי וחייכתי. עשיתי ספירת סוף משמרת ויצא שראיתי בסנטר שלושה חיילים על מדים. לא הייתי לבד, אבל הייתי זה עם הדרגה הכי בכירה. לא יודע אם זה טוב או רע. כשעמדנו לחצות את הכביש ראיתי בחורה עם רגליים די עבות, ועשיתי משהו שנקרא "הקצנה", כלומר הגזמתי כדי להביע טיעון, כשאמרתי לג'ין שהרגליים של הבחורה ההיא עבות כמו עצים. ברור למדי שזאת הגזמה, כי עצים הם יצורים די גדולים, גדולים בהרבה מרגליים אנושיות, אבל הבחורה עשתה שני צעדים קדימה ולידה התגלה עץ על המדרכה, מהעצים הקטנים האלה ששותלים בצד הכביש. העובי של הגזע שלו היה בדיוק בעובי הרגליים של הבחורה, שנעמדה באותו הרגע ממש לידו. הסברתי לג'ין מה פתאום כל כך מצחיק אותי. עברנו על יד פרסומת של אופטיקה הלפרין, שם ראו שהרב הלפרין בכלל ישן, לא משתמש במשקפיים, ומאחוריו הייתה השתקפות מוזרה של גבר שרירי עם שפם ובלי חולצה. צילמתי תמונה, לכל המעוניים.

בדרך לכיוון עזריאלי עברנו שוב ליד הדשא עליו נשכבנו מקודם, ומאוד התחשק לי לשכב עליו שוב כי אני מהאנשים האלה שאוהבים לשכב על הדשא. ג'ין אמרה שאם אני רוצה אפשר לשכב והיא תיקח רכבת שיוצאת מאוחר יותר, ואמרתי לה שמה שהיא מעדיפה. נגררנו קצת לאחד מהריבים המפגרים האלה שבו לאף אחד אין העדפה ברורה, ואז כשראיתי שהיא מתכוונת להמשיך ללכת בעצבים לרכבת אמרתי לה שאני רוצה להישאר לשכב על הדשא, אם לא אכפת לה לעלות על רכבת מאוחרת יותר. נשכבנו על הדשא והסברתי לג'ין את ההתנהגות שלי. שבגלל שעכשיו אנחנו "רק חברים" אחרי מערכת היחסים המשונה שהייתה לנו בעבר, אני מרגיש שאני צריך להוכיח לה שהרצון להיות איתה עבר לי. כלומר לא להיגרר לחיבוקים, אפילו כשהם רק ידידותיים מבחינתי, ולהימנע ממגע פיזי שיכול לרמוז לה בטעות שאני עדיין מעוניין. היא אמרה בתורה שעדיין לא הייתי נחמד, כי אמרתי לה שהמעיל שלה מכוער והתעצבנתי עליה בגלל הפגישה עם בן. הסברתי לה מחדש שאני באמת מתנגד לפגישה עם בן ושזאת זכותי לכעוס, וטענתי להגנתי שהמעיל שלה באמת מכוער. כשלא נשאר מה לומר נשארנו חצי מחובקים על הדשא. לא הרגשתי שאני רוצה להיות בן זוג שלה וזה גרם לי להרגיש טוב. אנשים שעברו לידנו עדיין בהו בנו, חסרי בושה או התחשבות. אי שם מתוך הלילה התל אביבי עלה פתאום גל ריח של ביוב, סתם כך כדי להזכיר לנו שאנחנו בתל אביב. לג'ין היה קר. לי היה נעים. כשקמנו ללכת הערתי לג'ין שאפשר לראות שקר לה, וכשהיא שאלה איך הגזמתי עם הרגשות הפתיחות והחופשיות שלי ונגעתי לה קרוב מדי לפיטמה. הרגשתי רע עם זה מיד אחרי ואני עדיין מרגיש קצת רע. היא צחקה ואמרה שאני כבר לא במקום בו מותר לי לעשות כאלה דברים. היא צדקה. כשהגענו לעזריאלי ג'ין זיהתה אוטובוס שהיא יכולה לעלות עליו ומיהרה לבקש מהנהג שיעלה אותה. ככה בהפתעה הפגישה עם ג'ין נקטעה קצת מוקדם יותר, במקום שהיינו יושבים עוד קצת בתחנת הרכבת. ג'ין התקשרה והתנצלה על הפרידה החפוזה. אמרתי לה שזה בסדר ושתהנה בפגישה עם בן. הלכתי עד שהגעתי לתחנה שלי והתחלתי לרשום בפלאפון שלי הערות שחשוב לי להוסיף לפוסט שאני אכתוב על היום הזה.

היום היפה הזה שהיה לי. שאולי לא באמת היה יפה, אבל באמת הרגיש יפה. כבר מרגע שפגשתי את שני הוא הרגיש ככה.

בשכיבה השנייה שלנו על הדשא ג'ין שאלה אותי למה אני מרגיש שזה היה יום יפה, אם בגללה או בגלל כל השאר. אמרתי לה שזה יישמע לא יפה, אבל בגלל כל השאר. היום הזה היה יום יפה שחוויתי, והיא חוותה אותו יחד איתי, ובזכותה היום הזה התקיים. בלעדיה היום הזה לא היה קיים, אבל היא לא הייתה הסיבה ליופי שלו.

וכשישבתי בתחנת האוטובוס שלי והתחלתי לרשום לעצמי הערות, התעצבתי להבין למה אני מלנכולי מעט מאז שהעניין בין ג'ין וביני הסתיים סופית. העציב אותי להבין באיזו צורה אני חוזר לראות את החיים שלי, והדבר השתמע בצורת הכתיבה בה כבר ידעתי שאני הולך לכתוב את הפוסט הזה.

אדם שמוקף בעלילה ובדמויות.

התעצבתי להבין שאני חוזר לראות את עצמי בתור הגיבור היחיד של איזה סיפור הזוי שהוא חיי. סיפור שמבחינתי תמיד החשבתי כסוג של קומדיה רומנטית, ואיך סיפור מסוג זה יכול להסתיים טוב כשיש רק גיבור אחד במקום גיבור וגיבורה. אותם שני גיבורים שהסיפור הוא שלהם, יחד. מאוחדים באופן קוסמי, אפילו אם עוד לא נפגשו בכלל בשלב זה של העלילה. וכידוע, סיפור רומנטי של גיבור אחד לא יכול להסתיים באופן טוב למדי... צריך שני גיבורים בעלילה רומנטית בשביל ה... לא יודע איך לקרוא לזה. פואנטה?

בכל מקרה, זה החוק.

יוצא הדופן היחיד מהחוק הזה שאני מכיר הוא הספר "אשתו של הנוסע בזמן". איזה ספר מדהים. לכו לקרוא אותו.

ועכשיו, אם תסלחו לי, הגיע הזמן לישון.

אוהב...

פילו, גיבור הספר

לילה טוב יקירים.

ומזל טוב לג'ין, שעם קצת מזל, פגשה את החבר הבא שלה (=