וואי וואי, כמה בכיתי היום....
ואני כל כך עייף עכשיו. ומיובש.
כל פעם מחדש אני שוכח כמה דמעות מעייפות.
נכון שזה משונה? מעניין מה המנגנון הביולוגי שמסביר את התופעה הזו.
חזרתי לכתוב כאן היום כי הרבה השתנה בתוכי מהזמן שכתבתי את הפוסט הקודם ועד עכשיו.
כמו שכבר כתבתי מקודם, השבוע הזה היה רכבת הרים רגשנית. קשה וכואבת ולימודית. תיאור ששמור לרכבות הרים לא מאוד טובות. ואני חושב שאולי הדבר הקטן שקרה אחרי הפוסט יכול להיות מדומה לרגע שבו מעקה הבטיחות משתחרר ולמרות שהגוף עדיין רועד והאדרנלין זורם בגוף, אני יודע שבצעד הבא שלי אני יורד מהרכבת הזו ומתחיל לצעוד שוב על קרקע מוצקה ובטוחה, בהתחלה קצת בזיגזגים אבל אחרי כמה דקות של רגיעה אני אחזור לעצמי ויהיה לי אחלה סיפור על רכבת הרים שגרמה לי להרגיש כאילו אני הולך למות וכמה נפלא זה היה.
לא חיכיתי לאישור של החברים שלי ושלחתי לה הודעה.
ביקשתי לשאול אותה שאלה על המשך הקשר שלנו וקיבלתי אישור.
אז שאלתי אם מבחינתה, יש לי מקום בחיים שלה או שאני שייך לעבר.
התשובה, על רגל אחת בלי שלוש אצבעות, הייתה שאני שייך לעבר.
זה כאב כל כך ובכיתי כמה פעמים תוך כדי ההתכתבות שלנו שנמשכה שעה וחצי.
אבל ההתכתבות הזו הייתה חשובה לי כדי להבין איפה אני נמצא בחיים שלה, ואיפה אני נמצא בחיים שלי.
היא כתבה שגרמתי לה להרגיש רע עם עצמה כשהיינו ביחד, בגלל שהערתי לה על התכונות שבה שהייתי רוצה לשנות.
לא הבנתי שפגעתי בה ככה. חשבתי שרק אני זה שבאמת הרגיש רע עם עצמו בזוגיות שלנו (למרות שכשאני חושב על זה, אני נזכר ברגעים שיכול להיות שהדחקתי... וכנראה שבאמת הייתי אידיוט ופגעתי בה שוב ושוב בדרכים מטופשות). הצטערתי והתנצלתי וניסיתי להסביר לה שרק אהבתי אותה ושמעולם לא רציתי לגרום לה להרגיש רע. התכונות השליליות שלה לא באמת הפריעו לי מעולם. וזו האמת.
היא הוסיפה שאיפשהו היא מרגישה שלא באמת שינה לי מי ומה היא הייתה, העיקר שיכולתי להרעיף עליה אהבה.
לא ידעתי מה להגיד. זה היה המשפט הכי קשה וכואב שקיבלתי ממנה עד היום. ניסיתי להסביר לה שזה בכלל לא היה המצב. שהיא הייתה מדהימה ומיוחדת בעיניי, ושאהבתי בה כל כך הרבה דברים, ואני מקווה שמשהו ממה שאמרתי נספג בה והיא תקבל אותם כאמת.
לצערי, אני לא יכול להשפיע יותר מדי על הרגשות והמחשבות שלה. לא במקום שבו היא שמה אותי בחיים שלה כיום.
אני יכול רק לקוות שמשהו ממה שאמרתי האיר את העבר שלנו מבחינתה באור יותר אוהב.
הסברתי לה כמה קשה היה לי השבוע האחרון, ואיך נראה שרק עכשיו התחלתי לעכל את הפרידה שלנו וזה שובר אותי וכמה דמעות יצאו ממני.
והיא התנצלה שזה המצב. וזה ריגש אותי.
ואני מקווה שזכיתי קצת לתת לה להבין כמה אהבתי אותה. כמה היא הייתה חשובה לי באמת.
אני שוקל לשלוח לה את הקטע הקודם שכתבתי. אולי דרכו היא תוכל להבין איך היינו דרך העיניים והמוח שלי.
אם היא תרצה. אם אכפת לה. אם לא, הוא יישאר פה. וזה בסדר גמור.
ובין כל הדברים שנכתבו, היא כתבה שהיא דווקא שמחה לראות אותי באירוע, ברגע שהפסיק להרגיש לה מוזר.
ושהיא שמחה על מה שהיה בינינו, ושהיה שם אושר, ושהיא למדה המון.
וזה שימח אותי.
אבל, כמו שהוסיפה, כל זה, כולל הנוכחות שלי, שייך לעבר. וזהו.
ואני מקבל את זה.
זה כואב, ואם זה היה אחרת זה היה נפלא עבורי, אבל אני מקבל את זה.
באהבה, ובכבוד, ובשמחה.
כי עכשיו אני יודע איפה הידיים והרגליים שלי ואיפה הראש שלי והלב שלי ואני יכול לחבר את הקווים ולצייר את עצמי מחדש.
כתבתי שאני מבין
שאין לי שום חשיבות בחיים שלה
והוספתי, שלה יש מקום בחיים שלי. שהיא חברה אהובה, ושזה לא הולך להשתנות.
אז ביקשתי רשות לשלוח לה לפעמים הודעות. להציע שניפגש כשאני באזור.
והיא אמרה שזה בסדר, אם זה לא פוגע בי.
וזה לא.
וכשסיימנו להתכתב, חייכתי.
ובמהלך היום דיברתי עוד כמה פעמים עם חברים, ודמעות זרמו כמו נחלים מלוחים וחיבוקים עטפו כמו גבסי קיבוע חמימים ונעימים והכל מרגיש כאילו זה בחוץ וזה ברור וזה טוב.
אני לא יכול שלא להיזכר ולשים לב להבדל הקיצוני בהשוואה בין התגובה הקרה, המבולבלת והמחושבת שלי בלילה שבו היא נפרדה ממני, ובין מה שעבר עלי ביומיים האחרונים.
היא נפרדה ממני ויצאה לי מהחיים, וזה שבר אותי וריסק אותי לגמרי.
לקח לי רק שנה להבין ולקבל את זה.
אני שמח לרדת מהרכבת הזאת. אני שמח להיות על הרגליים שלי.
אני מתחיל לצעוד בכוחות עצמי וזה מרגיש לי טוב.
ואני עייף. מאוד.
אז אמשיך לאהוב אתכם בארץ החלומות...
פילו
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
