בעבר כשמשהו שכזה היה קורה לי הייתי מתנצל. על מה? על זה שאני כבר לא כותב פוסטים מצחיקים. כן, באמת התנצלתי על זה. אוי רגע, הכלבות הטיפשות תקועות מחוץ לשער, כבר חוזר.
אוקי אז טכנית זאת אשמתי כי השארתי אותן בכוונה מחוץ לשער כי הן עיצבנו אותי כשהן יצאו, ככה שנוריד מהכלבות שלי את התואר "טיפשות" ונעביר אותו אלי.
בחזרה לענייננו שהם בכלל ענייני. הייתי מתנצל על זה שאני לא כותב פוסטים מצחיקים כמו שהייתי כותב פעם. לא דבר הגיוני במיוחד. כלומר, כל יום בחיים שלי אני פוגש מיליוני אנשים שלא מצחיקים אותי, ואף אחד מהם לא טורח להתנצל על זה! נכון? נכון. כי אין שום דבר פסול בלא להיות מצחיק...! ליתר דיוק, קיים רוב מוחלט של אנשים לא מצחיקים בעולם הזה. אז אין שום סיבה להתנצל על זה שאתה חלק מהרוב, אפילו כשלדעתי האישית זהו דווקא דבר מחפיר שיש לפתור אותו תחילה בהתנצלות כנה ולאחר מכן בעונש מוות.
עכשיו נכון, אני יודע, חלק מכם בטח חושבים לעצמם "היי פילו, אבל אם העולם היה באמת פועל בצורה שתיארת לעיל ותוך התחשבות באלגברה פשוטה ושיקולים אנתרופולוגיים סטטיסטיים בסיסיים, הדבר היה מוביל באופן חד משמעי לעונש מוות שייגזר באופן מתמשך על כל המין האנושי!", אבל תסתמו את הפה. חוצמזה, על מי אתם עובדים? כבר לא קוראים פה אנשים שחושבים בצורה שכזאת. זה רק אני שנשארתי. ני P=
אז בעבר הייתי מתנצל כשהייתי רציני מדי עד שהגעתי למסקנה שאין לי על מה, ובתקופה האחרונה אני מאמץ את הרעיון "קצת יותר מדי". הפוסטים שלי שבלעדית נועדו להצחיק נעלמו כמעט כליל, ואת מקומם תפסו פוסטים שמתיימרים להיות רציניים כשהם נגועים במקרים קשים של בעבועות-הומור, לפעמים שחורות ולפעמים לא. רוצים דוגמא? תקראו את הפוסט הזה (אוגה בוגה בוגה *קונספט תיאורתי ופילוסופי של דבר שקיומו שלו הוא ההוכחה היחידה לקיומו ובטח יש לקונספט הזה שם ספציפי אי שם בספרות* אזור הדימדומים Twilight חרא סרט אוגב בוגה...!!)
ההומור עצמו לא יצא לי מהחיים. רק תשאלו את החיילים במקום בו אני משרת ושאיתם אני יושב כל ארוחת צהריים לשיחות שבדרך כלל מובילות לשרירי לחיים תפוסים, צווחות אימה ספונטניות ולשבבי אוכל ענקיים (נקרא להם ג'ורג') שנפלטים לכאן ולשם במהלך הצחוק העז. הו לא גברת ורבת, אני עדיין האדם הכי מצחיק בבלוג הזה, אם לא האדם הכי מצחיק בכל קריית שרת, רעננה! ועדיין יש לי שלושה פוסטים משעשעים שהייתי רוצה לכתוב ולפרסם. אבל כשאני לבד עם עצמי? לא יודע. זה... נעלם. מתמלא בדברים אחרים. זה גם מתחזק בשבוע האחרון כשאמא שלי ואחותי בחו"ל ויש לי הרבה יותר מדי זמן לבלות לבד עם עצמי.
אפילו במחברת כבר אין לי כוח לכתוב, ותזכירים מצטברים בנייד שלי ליום בהיר בו תעלה בי המוזה.
אבל בכל זאת, לאלה מכם שאולי דווקא כן רוצים להבין מה קורה אצלי (ונכון לחישובים שלי המספר המתקבל הוא שלילי), אני חושב ששתי השורות הבאות שנלקחו משיחה שהייתה לי עם ג'ין היום יסבירו את זה באופן פשוט למדי:
Dragon
אמר/הלמי שתהה אי פעם מה אני מוצא בג'ין, אלה שיחות מלאות תבונה כמו אלה ^^ שאר השיחה לא ממש חשוב. אחרי זה קשקשתי עוד קצת על טקילה וקצפת ופטמות. הדברים הרגילים.
הפוסט הזה מוגש בחסות כל היתושים שמחצתי בזמן שכתבתי אותו.
וזה הרבה. מוהא.
וגם באמצע הייתה לי שיחת טלפון נחמדה וארוכה עם ג'ין, אבל זה לא ממש קשור.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
