הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אני אוהב כשכותרת יוצאת בסוף חרוז. כנראה שזה קטע שיש לי. העולם יפה יותר בחריזה. (אתם מוזמנים לבצע בעצמכם השלכות בכיוון "האם המשתמע מכך הוא שהחיים יפים יותר כשכל הסופים מזכירים זה את זה?", אין לי כוח לחפור פה היום. ... טוב, לפחות אין לי כוח לחפור בנושא הזה.)

[אגב, סיימתי לקרוא את הפוסט הזה. הוא נורא מבאס וממורמר. כתחליף משופר לקריאת הפוסט הזה, אני ממליץ לכם ללטף לעצמכם את הידיים כמה דקות. זה כיף ולא מדכא ואין שם דיבורים על מוות או על בנות  או על שילובים אפשריים בין שני הנושאים. אוו, או שתראו את זה. זה מצחיק.]

השבוע חלמתי על אבא.

זה החלום השני שהיה לי עליו מאז שנפטר.

בחלום, מישהו הרים פומית של טלפון, ניסה לדבר עם האדם בצד השני וכשלא הבין מה רוצים ממנו, העביר לי את הפומית.

אבא שלי היה בצד השני של הקו. אמרתי לו שאני מזהה אותו ויודע שזה הוא ושהוא יכול להפסיק להעמיד פנים שהוא מישהו אחר.

ואז אבא שלי התחיל לבכות. כאילו מתוך אשמה.

וזה מה שאני זוכר מהחלום...

כשחשבתי על החלום באותו יום, ובעצם, עד היום, הבנתי שמה שהיה לי הכי מוזר הוא ההבנה שלא נראה לי שראיתי או שמעתי את אבא שלי בוכה מעולם. לא זכור לי שהראה גילויי רגש של עצבות או כאב עמוק.

היום הייתה לי שיחה ממושכת עם אחותי בטלפון וסיפרתי לה על החלום.

פתאום, תוך כדי השיחה, עלה בי זיכרון שנשכח ממני לחלוטין עד אותו רגע.

איפשהו בשנתיים האחרונות, דיברתי עם אבא בטלפון.

הסברתי לו באופן נורא קר ומחושב למה לא צריכה להפתיע אותו העובדה שהבת שלו, אחותי, לא מעוניינת להיות איתו בקשר.

ואז פתאום הקול שלו נשמע כבד מדמעות. הוא אמר לי "תפסיק להגיד לי עכשיו את הדברים האלה, אתה גורם לי לבכות. אני עומד פה באמצע הרחוב מוקף באנשים עם דמעות בעיניים! די!"

כמובן שאני לא זוכר את המילים המדויקות, אבל... זה היה הרעיון של מה שהוא אמר.

ואני חושב שמרוב כעס שהיה לי עליו, או אולי כדי לא לצאת מהסצינה של המטיף, שמרתי על ארשת קרה ולא נתתי לזה להשפיע עלי יותר מדי. הפסקתי לדבר ושינינו נושא.

רק היום, באמצע השיחה עם אחותי, נזכרתי בפעם ההיא. אולי הפעם היחידה בחיים שלי ששמעתי את אבא שלי מייבב בבכי.

הבנתי שבפעם ההיא נחשפתי לחלק מאבא שלי שאולי מעולם לא נחשפתי אליו.

אבא שלי בכה בגלל הידיעה שהוא היה אבא רע. בגלל שהיה לו ברור שהוא הזניח את מערכת היחסים שלו עם הבת שלו, ושהוא מאבד אותה ואת האהבה שלה.

הוא הבין.

הוא ידע.

הוא לא היה אטום וטיפש למצב כמו שחשבנו.

אבא ידע שהוא זה שהביא על עצמו את האובדן שלנו, וזה הכביד עליו.

העיק עליו.

כאב לו.

אז למה הוא לא שינה את זה?

למה?! יכול להיות שלא הייתה לו שליטה על זה? שהוא היה כל כך נכה רגשית? שבאמת לא היה לו מושג איך לשמר מערכת יחסים קרובה עם מישהו אחר??

ועם ההבנה הזאת, עם המחשבה הפתאומית הזאת שאבא שלי היה אסיר בתוך עצמו, התחלתי לדמוע.

נמאס לי לחשוב על זה.

אני שונא לדעת שאני לא יכול לדבר איתו ולשאול אותו.

אני שונא אותך, מר מוות. אתה חתיכת קקי מטומטם גדול ואתה בכלל לא נחמד כמו שמתארים אותך בספרים ואם אני אי פעם אכתוב ספר, אתה תהיה הדמות שאני אצחק עליה הכי הרבה ואתה תהיה מפגר ותסתובב עם כובע שרשום עליו בגדול "אידיוט".

ובנושא קצת אחר, גם הוא קשור לשיחה שלי עם אחותי:

וואו, בנות. נמאס לי מכן לגמרי.

באמת.

למה?

טוב, אז הייתה הבחורה ההיא שדפקה לי ברז ממפגש לפני שבועיים ואמרתי לעצמי שאני לא אתן לזה לבאס אותי במיוחד.

אז לא נתתי.

ואז דיברתי איתה שבוע שעבר, וגיליתי שהיא בכלל דלוקה על מישהו אחר בחבר'ה (שדחה אותה), והסברתי לה שהבחור הזה בכלל קיווה שיהיה משהו בינה וביני, ודיברנו על זה וצחקנו וקבענו שניפגש יום אחרי זה למפגש חברותי-ידידותי רק היא ואני וסיימנו את השיחה בסבבה. רק שבבוקר אחרי היא שלחה לי סמס ש-"נראה לה שהסיטואציה הזאת מוזרה מדי ושלא כדאי שניפגש.". סבבה. ואז דיברתי עם הבחור, שסיפר לי שהיא התעצבנה עליו שהוא "מנסה לשדך אותה לחברים שלו".

ובשלב הזה כבר ריחף לי WTF ענקי מעל הראש.

לא דיברתי איתה מאז.

גם אין לי רצון לעשות את זה.

הצעתי לה את החברות שלי וקיבלתי יריקה בפרצוף בגלל שאני לא הבחור שהיא דלוקה עליו.

אישית, נעלבתי.

אבל זה לא הסיפור היחיד על בנות פסיכיות!

יש גם את ההיא שנתנה לי את מספר הטלפון שלה וכנראה לא ממש התכוונה שאני אשתמש בו

וידידה שסיפרה לי איך גם היא נתנה מספר טלפון למישהו ואז סיננה אותו (שהיום הוא חבר שלה, שטוען שבגללה הוא איבד את האמונה במין הנשי)

ואחותי שמספרת לי בטלפון איך יש בינה ובין איזה בחור אחר קטע, כשבמעשי היא בכלל לא סובלת אותו וכנראה שאין לו מושג מהעניין

ו... ו... ו... אעע, ציצים! סבבה?!

די, באמת שנמאס לי.

שלא תצחקו עלי שאני מתעסק כל היום בשטויות ופוקימונים

אני פשוט מנסה למלא את המוח שלי בדברים כדי שאני לא אצטרך להתפתות לחשוב על בנות.

יצורים ארורים וטיפשים שכמותכן P=

כמו שכבר כתבתי, לאחרונה אני ממש משקיע בחזרה לכושר באמצעות ריצות.

אתמול שברתי את מחסום ה-10 ק"מ ואני ממש מבסוט, למרות שהריצות האלה אוכלות לי המון זמן ואנרגיה מהחיים.

... והן גם ממש מכאיבות לי לפטמות!

ראיתי היום כמה דקות מ-The Voice וזה היה נוראי וממש עיצבן אותי.

מישהי באמת שרה, בתחרות שירה, את השיר Seven Nation Army. באמת? זה נראה לכם כמו שיר שאפשר להעריך אותה על תכולת השירה שבו? באמת?!? כל השיר הזה הוא תופים וגיטרה, למען השם! למה לא, שהשיר הבא שתשירו יהיה Everybody's Free To Wear Sunscreen!!!

פףף... אידיוטים.

מתי כבר אני אשיר בהרכב ואוכל להראות לאנשים איך אני חושב ששירה אמיתית צריכה להתבצע?

הפוסט הזה רציני כי אני עייף ומתוסכל, כנראה.

התפקיד בצבא מגעיל לי את התחת. כל היום אני עושה תיאומים וטלפונים כמו איזו פאקינג מזכירה ובקושי מפעיל את המוח שלי.

אין לי כסף נזיל וגם לא יהיה לי כסף נזיל בתקופה הקרובה בגלל שאני צריך לשלם משכנתא על הבית שאני קונה (בעזרת אמא שלי).

אין לי חברה.

אני לא שר בהרכב מוזיקלי.

אני לא כותב דברים מצחיקים או ספרותיים כבר הרבה זמן, ואני נורא מתגעגע לזה.

אני לא לומד לתואר שני.

אבא שלי מת.

הכלבה שלי חירשת.

ההזמנה של השטויות שעשיתי מחו"ל מתעכבת בגלל שאין יותר פתיתי שלג שזוהרים בחושך.

ואני מחכה למים בדוד שיתחממו.

אה, כן, ואני היחיד פה שחושב שכל הקטע הזה של ה-Golden Blog היה חירטוט אחד גדול?

סתם. אין לי באמת על מה להתלונן.

זה רק כאן, בבלוג, שאני מרשה לעצמי להתבכיין...

היום דווקא היה נחמד.

אכלתי Tim Tam.

ו... אמממ... עם חלב.

... כן. יום נחמד, לכל הדעות.

מי שמצליח לנחש מי הדופלגנגר שלי מקבל שקל (מוגבל לשקל אחד לעלם עלמי עלמיא)

אני אעזוב אתכם עכשיו.

*פיצוץ ענן עשן שמאיית את המילים "אוהב, פילו"*