אין דבר שגורם לי לחשוב על אמא שלי יותר ממוזיקה עברית קלאסית, ואין שיר שיותר תופס את המהות של השירים האלו מ-"חורשת האליפטוס". בכל סוף שבוע, כשאמא שלי מפעילה את הרדיו בפול ווליום בשעת המוזיקה העברית, אם השיר הזה יתנגן - תשמעו אותה ואותי צווחים בצחוק רם את החלק שבו שרים בטון גבוה (מדי) את "חורששששתתתתתתת האקליפטווווסססס!".
עוד שיר שיש לציין לקטגוריה הזו: "עטור מצחך" בגרסתו של אריק איינשטיין.
חובב ג'אז נלהב שכמותו, היה מקשיב לא מעט לאלבום של Getz/Gilberto בפול ווליום במערכת הסאונד הבומבסטית שלו בדירה הקטנה שבה התגורר. אבא שלי תמיד היה מתמוגג מנגינת הסקסופון של סטן גץ. "רק תקשיב לאוויר הזה שמהדהד בנגינה שלו על הסקסופון!". אני יכול לדמיין אותו מחייך את החיוך הקטן והדבילי שלו. מהר מאוד למדתי לאהוב את המוזיקה הזאת שהוא התלהב ממנה, מאותן סיבות.
בעצם, כל פעם שאני שומע ג'אז או שירים של להקת Santana, שגם אותם הוא אהב בזכות הקצב הלטיני המגניב שלהם, אני חושב על אבא.
מזכיר לי תמיד את הבית הישן שלנו בהרצליה, בו אחותי ואני היינו יושבים על הרצפה בסלון ובוהים בטלוויזיה.
השיר הזה, יחד עם עוד כמה שירים (Pet Shop Boys - Go West, Meatloaf - I'd Do Anything For Love), זכורים לי במיוחד בתור שירים מאוד ישנים שראינו בערוצי המוזיקה, בטלוויזיה הישנה הזאת, כילדים.
שיר המילניום הרשמי מבחינתי. השיר העיקרי של מסיבות קבלת שנות ה-2000.
הייתי בן 11. הלכתי למסיבת בית של מכר מהשכבה שגם היה שכן. אחותי שמה לי ג'ל נצנצים בשיער. הרגשתי מנוכר ומנודה ולא אהוב או פופולרי. מזל שהייתי במרחק הליכה מהבית שלי.
אני גם זוכר שבמסיבה התנגן השיר Eiffel 65 - I'm Blue. יש מצב שניסיתי לרקוד והבכתי את עצמי אפילו יותר.
לימפ ביזקיט הייתה אחת הלהקות הראשונות שאשכרה התלהבתי מהן. כמובן שקודם כל אחותי אהבה אותם וככה הכרתי אותם, כי לא היה לי שום חיבור לעולם המוזיקלי העדכני מלבדה.
השיר הזה זכור לי במיוחד כי פעם כשהוא התנגן בטלוויזיה הקטנה שבמטבח, בשלב שבו פרד דרסט שר בדרמטיות "אתם חושבים שאנחנו יכולים לעוף? כי אני כן!", אמרתי לאחותי לדמיין איך המצלמה עושה זום אאוט ורואים שפרד דרסט לבוש בתחפושת של תרנגולת וקופץ על הקהל.
זה הצחיק אותה ממש, דבר שלא הצלחתי לעשות יותר מדי, ומאז הרגע הזה חקוק לי בראש.
לפני שנתיים הייתי בפסטיבל מוזיקה בוינה ולימפ ביזקיט הופיעו שם באיזה קטע קאמבק מוזר. חברים שלי לא ראו אותי מתלהב מלהקה ככה אי פעם. זה היה מביך ונפלא.
בגיל 14-15 בערך התחלתי להכיר חברים ולפתח טעם מוזיקלי משלי שלא בהכרח היה העתקה של מה שאחותי הקשיבה לו.
אחת מהחברות הטובות שלי בזמנו, נועה, הייתה גיטריסטית שמאוד אהבה את נירוונה. כשהתחלתי לנגן על הגיטרה, למדתי לנגן הרבה שירים מהאלבום של נירוונה אנפלגד כי הם היו פשוטים יחסית ונשמעו טוב, ואיפשרו לי לבטא עולם שלם של רגשות טינייג'רים אפלים שרחשו בי מתחת לפני השטח. אני כנראה יודע לנגן לפחות שלושת-רבעי מהשירים באלבום הזה היום. נועה ואני היינו יושבים לנגן ולדבר הרבה על שירים של נירוונה.
עוד להקה שהכרתי בעזרת אחותי (שקנתה כל אלבום של כל להקה שהתפרסמה מעט כשהיינו טינייג'רים), הפעם להקת מטאל עם ליריקה מאוד אפלה.
בתור נער אמפתי שעבר מעט רגעים טראומתיים, לקחתי את הליריקה הכבדה והמדכאת של ארון לואיס וספגתי אותה כמו ספוג מחוצ'קן שמחפש רגשות חזקים לחוות.
הייתי מקשיב לאלבומים שלמים עם אוזניות בדיסקמן שלי ונכנס לעולמות של עצב וכאב שמעולם לא הייתי יכול לחוות בעצמי.
השיר הזה זכור לי במיוחד כשהקשבתי לו במהלך טיול משפחתי בכרתים בנסיעת לילה אפלה. בהיתי החוצה לחושך ונפצעתי כשארון לואיס מדקלם בהתייסרות את המילים "ואז אני מוצא אותך פה, ודרך עינייך הכל צלול, ואני בבית בתוך ידייך, אבל אני לבד עכשיו.".
חשבתי אז הרבה על אהבה ועל המקום שלה בחיים שלי והשתוקקתי לאהוב.
אני תוהה לעצמי אם הרגעים האלו באמת קרו כמו שאני זוכר אותם. יכול מאוד להיות שהם כבר הפכו להיות סיפורים שסיפרתי לעצמי כל כך הרבה, שהתחלתי להאמין בהם.
השיר הראשון שניסיתי לנגן בפעם הראשונה שלקחתי גיטרה ליד היה Outside של סטיינד. לא ידעתי אקורדים וסתם לחצתי על כל המיתרים בקו ישר עם האצבע. זה נשמע קרוב מספיק והתחיל את ההתלהבות שלי מנגינה על גיטרה.
היינו בתאילנד ולמדנו לצלול בקורס. על הסירה בדרך לאחת הצלילות או חזרה ממנה, זכור לי שהקשבתי לשיר הזה באוזניות בפול ווליום.
הייתה לי דלקת באוזניים וסבלתי מהצלילות ואמא שלי הכריחה אותי להמשיך ולסיים את הקורס כי היא כבר שילמה עליו.
באחד הלילות ניסיתי להכניס קיסם אוזניים לאוזן והוצאתי אותו מכוסה בדם.
אני זוכר איך השיר הזה עם האפקטים של ההד גרמו לו להרגיש עבורי כאילו הוא מתנגן מתחת למים. זה התאים למוטיב הכללי, וזה שיר יפה שהתחבר גם לכל הקטע של האהבה שאכלתי עליו כאפות.
חנות הדיסקים שאחותי ואני היינו עפים עליה כל פעם שביקרנו באילת.
אחותי תמיד הייתה קונה ערימות של דיסקים בגלל ההנחות של אילת.
בשלב מסוים החלטתי שאני חייב להפסיק לחיות בצל הדיסקים השאולים שלקחתי מאחותי (והדיסקים הצרובים המעאפנים שהכנתי לעצמי ושלא באמת עבדו כמו שצריך) ושהגיע הזמן להתחיל לקנות לעצמי דיסקים. אז הדיסק הראשון שקניתי לעצמי היה של להקת Puddle of Mudd, בגלל שזכרתי שיש להם את השיר הזה שאני אוהב.
אני לא חושב שאי פעם הקשבתי לאלבום הזה. בוודאות לא מהתחלה עד הסוף. ואת השירים שכן שמעתי לא ממש אהבתי.
הייתה יצור הזוי ומקסים. בת של סופרת. עיצבה את מי ומה שאני היום, בין אם היא רצתה ובין אם לא.
אני לא בטוח למה השיר הזה גורם לי לחשוב עליה. אני רק יודע שהוא שיר הנושא של הסרט "חמש ילדות יפות" (סרט מבאס טילים) שבר אהבה מאוד מאוד. כנראה שהקשר בראש נוצר מעצמו.
הייתי בצוות הזמרים של השכבה והלכנו לאולפן והקלטנו את השירים. הבמאי רצה שזה יהיה דואט של בחור ובחורה, וביאס את עמרי, "הזמר של השכבה", כשאמר לו שהוא מעדיף שאני אשיר את השיר הזה כי יש לי קול גברי יותר.
בטקס עצמו פיקששתי ולא התחלתי לשיר בזמן עם הפלייבק. ככה זה כשזורקים זין ולא מגיעים לחזרות ^^
היינו ביחד חודשיים והיא הייתה די אובססיבית לקטע הזה שזוגות צריכים לעשות סקס. די סבלתי מזה. היינו מתקשרים גרוע ורבים משטויות ותכלס נראה לי שהיא לא אהבה אותי בשום צורה, סתם האכילה את עצמה בדרמות.
בשלב כלשהו היא אמרה לי שהשיר הזה מזכיר לה אותנו בגלל המשפט "תן לי את כל השנאה האמיתית שלך ואני אתרגם אותה במיטתנו" וזה החליא אותי לחלוטין.
אחרי שנפרדנו לא שכבתי עם מישהי נוספת במשך חמש וחצי שנים.
היא נהרגה במהלך הצעידות לטקס יום העצמאות שהשתתפתי בהן, באפריל 2012.
בערך שבוע אחרי שהיא נהרגה, נדרשנו לארגן טקס פנימי ליום הזכרון.
עברנו על רשימה ארוכה של שירים ובחרנו שלושה בפינצטה. אני שרתי את "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" לבדי, שרנו גרסה מהממת של "כמו בלדה", ועבור הילה בחרנו לשיר במיוחד את השיר הזה.
היא ניסתה כל הזמן לדרבן אותי ליצור ולממש את הפוטנציאל שלי ובאחד הימים ביקשה שאקליט לה שיר כי היא אוהבת את השירה שלי. לא ידעתי איזה שיר להקליט לה.
בסופ"ש אחד התעוררתי והשיר הזה קפץ לראש, ואפילו שהוא סליזי ודביק ודוחה, הקלטתי אותו בגרסה אקוסטית שיצאה מאוד יפה.
הפזמון של השיר די פוגע בתחושה של הקשר שהיינו רחוקים ובילינו מעט זמן ביחד ונלחמנו כדי להצליח לתקשר כמו שצריך ולהגיד את הדברים ככה שהצד השני יבין אותם. לפחות ככה אני הרגשתי.
יש עוד שיר שיגרום לי לחשוב עליה לנצח, אבל אני בספק כמה פעמים יצא לי לשמוע שיר לילדים בגרמנית על קרוקודיל...
וזהו.
נראה לי שזה מספיק.
מן הסתם שמעניין אותי לשמוע על שירים שמזכירים לכם דברים אחרים ^^
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
