הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

מה זה חלום?

יסלחו לי המתחכמים שיביאו את ההגדרה היבשה של "הדבר הזה שקורה כשישנים" ואפילו המתחכמים המתוחכמים שירחיקו ויביאו את ההגדרה הפסיכו-פיזיולוגית המדעית היישר מוויקיפדיה, כי לא לזה אני מתכוון.

אל תהיו עצובים. מבטיח שבפוסט הבא ארשה להתחכם חופשי.

אני תוהה על ההגדרה היום-יומית שלנו. מבחינתנו, מה זה חלום...?

כי המילה עצמה כבר חרגה מההגדרה היבשה שלה וקיבלה משמעות אחרת.

הנה, למשל, נניח שחזרתם מטיול מדהים באיי הגלאפגוס ואתם לא יכולים להפסיק לספר לכולם כמה ש-"היה חלומי".

או שאכלתם במסעדה את המנה הכי מדהימה שאי פעם טעמתם, שהייתה כל כך טובה ש-"אי אפשר אפילו לחלום על דברים כאלה".

מהכתוב לעיל אפשר להסיק שעל פי הדיעה הרווחת, "חלום" הוא דבר טוב ונפלא.

אבל זה לא באמת המצב, נכון?

חלום יכול גם להיות משהו רע.

משהו מאוד, מאוד רע.

יסכימו איתי כל אלו שמצאו את עצמם מתעוררים באמצע הלילה בבהלה מוחלטת כשהם מכוסים בזיעה קרה. לא בדיוק ההגדרה האידיאלית של "חלום רטוב" (עוד דוגמא לסוג חלומות מזעזע, אם תשאלו אותי...)

למעשה, אם יבטיחו לי עכשיו שהולכים "להגשים לי חלום", מאיפה אני יודע שלא יזרקו אותי באיזה מגרש מכוניות אפל, שם יתנפל עלי פרנקנשטיין וירדוף אחרי עד שלבסוף יתפוס לי את הרגל כשאנסה להתחבא מתחת לאחת המכוניות החונות? (סיפור אמיתי. ... כלומר, של חלום שהיה לי.)

אז למה אנחנו ממשיכים להשתמש במילה "חלום" כדרך לבטא משהו טוב?

אולי בגלל שרוב החלומות הם חלומות טובים...?

לא נראה לי.

הניסיון האישי שלי נותן לי להבין שרוב החלומות הם דווקא מאוד נייטרלים.

ברובם אין באמת תחושה אבסולוטית של טוב או רע.

הם די אקראיים. פשוט... דברים שקורים. לא לטובה או לרעה.

מה שכן בולט בבירור בחלומות הוא האפשרות שיקרו בהם דברים שלא יכולים באופן הגיוני לקרות במציאות.

אנחנו יכולים לעוף. מפלצות יכולות להתקיים. אפשר לדבר עם אנשים שמתו. ומשום מה, כולם יודעים לדבר עברית. תאמינו לי שאין דבר יותר מבלבל באמצע חלום ממומיה שפונה אליך בעברית ציחה.

ואולי פה כבר אפשר להגדיר את הייחודיות של החלום:

הוא דבר שלמעשה מנותק מהמציאות.

כל הדברים שקורים במהלכו של החלום אינם באמת מושפעים מהמציאות שהייתה לפניו, או משנים את המציאות שתהיה אחריו.

למרות שחוויות מחיינו האמיתיים עשויות להשפיע על הנושאים שעליהם אנחנו חולמים, החלום עצמו הוא בועה סגורה של חיים קטנים שבהם הכל אפשרי. חיים נטולי חיבור רציף, ליניארי והגיוני שמגביל אותם.

חיים של דברים שקרו "רק בראש שלנו".

אני מתקשה להאמין שאירועים שקרו בחלום יכולים להשפיע באופן ממשי על העולם בו אנחנו חיים.

ולא, מתחכמים יקרים, אנשים שעושים דברים מתוך שינה לא נחשבים מבחינתי. לא אמרתי לכם לחכות עם הדברים האלה לפוסט הבא...?

תרשו לי לחזור לנגיעה קצרה בנושא שאיתו התחלנו:

אז האם זאת הסיבה שבגללה אנחנו מחשיבים חלום כדבר חיובי? כי הוא מאפשר לנו להתנתק מהמציאות ומהחיים האמיתיים שלנו...?

כשאנחנו מתארים את החופשה שעברה עלינו כ-"חלום", אולי אנחנו בעצם מתלהבים מהעובדה שעשינו משהו שלא נתפס כמציאותי? שהצלחנו להכניס לחיים שלנו אירוע שפשוט לא אפשרי שיתקיים בחיי היום-יום המשעממים והסטנדרטיים שלנו...?

טוב, לדיון הזה לא ניכנס. התשובות והתובנות הפסיכולוגיות והפילוסופיות של השאלה הזאת יכולות להתפרס על פני פוסט שלם בפני עצמו... (פוסט שלא ייכתב לעולם, אני מבטיח!)

אבל על פי ההגדרה הזאת של החלום, הניתוק מהמציאות, איפה בדיוק עובר הגבול בין חלום ובין מציאות?

או ליתר דיוק - בין חלום ובין זיכרון...?

כל תהליך החשיבה הנ"ל התחיל כשנזכרתי היום במישהי.

בעצם... נזכרתי במפגש עם מישהי.

אני זוכר שנפגשנו בדיזינגוף סנטר ושהלכנו לחנות תחפושות, ושזה היה לפני פורים.

אני זוכר שהסתובבנו בקניון ודיברנו ועשינו שטויות, ואפילו שהסתכלנו על ספרים בחנות של סטימצקי, ודיברנו על דיסקים בחנות מוזיקה.

אני זוכר את הסיטואציה.

אני זוכר את הסיפור.

אני זוכר את הזיכרון.

אבל... אני לא זוכר מי היא הייתה. או למה נפגשנו. אם זה היה אירוע רומנטי, או ידידותי.

אני לא זוכר בדיוק מתי זה קרה, למעט העובדה שזה כנראה קרה בשנים האחרונות.

אני לא זוכר איך הגעתי לשם, או איך חזרתי משם.

אני לא זוכר איזה מסלול בחיים שלי הוביל אותי למפגש הזה, ולא זכור לי שהמפגש הזה השפיע באיזושהי צורה על המשך החיים שלי אחריו.

במילים אחרות, הזיכרון הזה הוא ממש... חלום.

בועה של תרחישים שלא נובעת משום מצב, ולא משפיעה על החיים שהיו לי בעקבותיה.

לעומת זאת, אני מוצא את עצמי לפעמים נזכר באירועים שקרו לי בחלומות שהיו מאוד ברורים ומציאותיים.

ולמרות שברור לי שהאירועים האלו לא קרו בחיים האמיתיים ושהדמויות הן תוצרים של מוחי הקודח, הזכרונות האלה מעלים בי נוסטלגיה ורגש.

יש פעמים שבהם במקום רגש, אני נזכר במקומות מיוחדים בחלומות שלי שאליהם אני חוזר כל הזמן. מקומות שטעונים ברגש מסוים שאותו אני חווה כשאני בהם.

ובעצם, הזכרונות מהחלומות האלה משפיעים על החיים שלי באופן משמעותי בהרבה מחלק מהזכרונות היותר מעורפלים של חיי האמיתיים.

אז אני שואל שוב...

איפה בדיוק עובר הגבול בין חלום שחלמנו ובין זיכרון שחיינו?

כי הקווים במוח שלי מתחילים להיראות נורא מטושטשים לאחרונה...

בסרט Total Recall יש מדען שמכניס לאנשים זכרונות מזויפים למוח ושאמר את המשפט המפחיד והמרתק הבא: "זיכרון הוא זיכרון. מה זה משנה אם הוא קרה באמת או לא?".

ואחרי פוסטים כאלה אני מתחיל לחשוב שזה באמת בלתי נמנע שביום מן הימים אהיה חוקר מוח רציני.

... טוב, חוקר מוח מתחכם.

(בשלב הזה אתם משוחררים מהאיסור להתחכם)

אחרי יותר משנה בדירה ללא חיבור לכבלים או ללווייןן (הייתי חייב לשמור על כפל אותיות במילה הזאת), אני חושב שהגעתי סופסוף לשלב המזעזע הזה בחיים שבו אני מוצא את עצמי מוריד סדרות שלמות ויושב ובוהה בהן לבדי במרתונים עד שעת לילה מאוחרת.

כן, בתחתונים P=

הנה סטאטוס לדוגמה ששקלתי ברצינות לפרסם אתמול בפייסבוק:

"מעטים הם המאסטרים ששלטו באמנות הנדירה שהיא "לדעת מתי הגיע הזמן להפסיק לראות פרקים ברצף של סדרה חדשה שהתחלת לראות ואתה ממש מתלהב ממנ-" אוי נו פאק איט, עוד פרק אחד וזהו!!!"

מה הסיכויים שלמישהו מקוראיי יש מצגת מוכנה של חצי שעה בנושא הגנת הסביבה ומיחזור וכל החרטא הזה?

אוהב,

פילו