הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

בעוד אני מהלך לעצמי באיטיות הביתה מתחנת האוטובוס, מהרהר בפוטנציאל המוזיקלי של צלילי רכבים בפקקי תנועה ובצימודים משעשעים של ראשי ממשלה של המדינה כשותפים של גיבורי על (תצליחו לנחש מי?), קופצת לי לראש מחשבה אקראית בנושא השחוק מכולם - אהבה.

אם מחשבות שרצות בראש באמת היו נטחנות ונשחקות באופן פיזי, הרי שהאהבה הייתה כבר אבקת פודרה דקה שמפוזרת בכל החלק הפנימי של הגולגולת שלי.

למרות שהמחשבה הספציפית שעלתה לי בראש דווקא הפתיעה אותי, גם בגלל התוכן שלה וגם בגלל האופן הפאסיבי והנינוח שבו היא התבטאה:

"meh, די נמאס לי מהשטות הזאת."

בניגוד מוחלט לחיפוש הכמעט אובססיבי שלי בחודשיים האחרונים לאתר לעצמי זוגיות, בין אם דרך אתר ההיכרויות או בחישוב בלתי פוסק של הסתברויות התאמה עם כמעט כל בחורה שאני פוגש בחיים האמיתיים (פףף, על מי אני עובד? אני פשוט בוהה בתאווה בכל בחורה מושכת-למחצה שיוצא לי לראות), פתאום עלתה בי ההבנה שבמשך השבוע האחרון די זנחתי את הנושא וכמעט שלא הקדשתי לו משאבים מוחיים. ... או אוקולאריים. ... נו זאת דרך מדעית מתחכמת לכתוב שלא בהיתי בבנות. מה יש, אתם לא יודעים שאני פלצן? P=

ואז, בהתאם לסגנון החשיבה שלי שניתן להשוות אותו לאקראיות מוכוונת המטרה של מכונת רוב גולדברג (עוד התפלצנות מצדי. תגגלו את זה. או שתפסיקו לקרוא. גם אופציה.), עולה מחשבה נוספת:

"בעצם, אין לי באמת סיבה להמשיך ולהתאמץ. בגילי יש יותר מדי בנות פנויות ואין סיכוי שאצליח לאתר ביניהן את הבחורה האידיאלית עבורי. רק הגיוני שאצליח לאתר אותה רק בגיל מבוגר יותר, כשרוב הבנות כבר יהיו תפוסות."

וככה באה אצלי לידי ביטוי ההבנה שאני בוחר לקרוא לה עכשיו "הברירה הטבעית של הזוגיות".

קודם כל, כטיפוס משונה, חושב ומלא ניגודים, ברור לי כבר מזמן שהבחורה שתתאים לי צריכה להיות יוצאת דופן.

מצד אחד, היא צריכה להיות אישה מיוחדת ומעניינת שתעורר בי הערצה והתפעלות מתחדשות. היא צריכה להיות ציורית ומשתנה ואינסופית ככה שלעולם לא אוכל להשתעמם ממנה ותמיד ארצה שתהיה חלק מחיי.

מצד שני, היא צריכה לראות בי את אותם הדברים. היא צריכה לאהוב אותי ולהעריך אותי, וגם... כן, לדעת איך להתמודד עם כל דפיקות השכל הפנימית שלי. כמובן שברור לי שכל התנאים האלו צריכים להיות הדדיים... אחרי הכל, אין אנשים מושלמים.

וכאן עולה אחת הנקודות החשובות:

אם אני מחפש לעצמי מישהי נדירה וייחודית כמוהה, והיא מחפשת לעצמה מישהו כמוני, ושנינו סוחבים איתנו סולם ערכים שלא מאפשר לנו להתפשר על זוגיות אחרת כלשהי, אזי ששנינו נישאר לבד עד שנמצא אחד את השנייה.

לעומת זאת, שאר בני ובנות המין האנושי, שרובם המוחלט לא רואים את נושא הזוגיות והאהבה כמוני, ימצאו לעצמם זיווגים ויתחתנו וישריצו ילדים בינוניים וכל השטות הזאת. כלומר שמאגר הבנות הפנויות משכבת הגיל שלי שבו אני יכול לחפש את אהובתי רק הולך ומצטמצם ככל שהזמן עובר, מה שללא ספק מעלה את ההסתברות שאצליח לאתר אותה מבין האחרות - דבר שמקל לי מאוד על החיים (ואני לא מתכוון לסוג הכואב של ה-"מקל").

אני מקביל את זה לברירה הטבעית של דארווין, בה רק החזקים שורדים וזוכים להביא צאצאים. רק שבמקרה שלי אפשר להגיד שרק החזקים... טוב, מצליחים להישאר לבד.

כמה שזה גורם לכל האחרים להישמע חלשים ופתטיים ונואשים לאיתור זוגיות, אני די מאמין בזה.

אני זוכר שעתודאי מבוגר שהכרתי בצבא אמר לי את המשפט הבא בנוגע לעובדה שאני עדיין לבד:

"אל תדאג, חכה עוד כמה שנים ואני מבטיח לך שתצטרך לגרש ממך נשים עם מקל... ברגע שהן מגיעות לגיל 27, הן מוכנות לעשות כמעט הכל כדי להבטיח לעצמן בעל!".

אתם יכולים לערער על המשפט הזה?

כדור טניס נופל חובט בכוס מלאה מים שמספיגה מטלית נייר שמאבדת מהצפידות שלה ומתחילה להימתח מעומס הכובד שעליה.

מכונת רוב גולדברג שבראש שלי ממשיכה בעבודתה ואני מסתכל אחורה, להיסטוריה המשפחתית שלי, ומוצא עדויות אפשריות לכך שמבחינה גנטית אולי באמת נועדתי להסתמך על הברירה הטבעית של הזוגיות.

אמא שלי הכירה את אבא שלי רק בגיל 41 ורק אחרי שפירסמה מודעה בעיתון לאיתור גבר שיהיה מוכן לעשות איתה ילדים. היא טוענת שעד היום מעולם לא הייתה מאוהבת.

אבא שלי התחתן בגיל צעיר וסטנדרטי יחסית, אבל מהר מאוד הבין שאלו לא החיים בשבילו, התגרש וחי כרווק הולל עד סוף חייו.

וכשאני מנסה להסתכל אחורה על הסבים והסבתות שלי... טוב, הם דווקא התחתנו בגיל צעיר בלי בעיות.

אבל היי, ככה זה היה מקובל בתקופה ההיא. בין אם בגלל שלא היו יותר מדי אפשרויות לבחירה, או בגלל העדפה כלכלית ברורה לחיות בזוג, או בגלל גיל תמותה ממוצע שהיה נמוך יחסית ולא באמת איפשר לאנשים להיות בררנים לאורך זמן, או... טוב, אולי אפילו היה להם מזל והם באמת מצאו זוגיות טובה בגיל צעיר.

גם האפשרות הזאת יכולה להתקבל על הדעת.

נו, מה אתם אומרים...?

פילו - רווק נחשק בגיל 40, או איש משפחה צעיר בזכות קצת מזל?

ואחרי שכתבתי את כל זה, עולה בי הבנה אחת נוספת...:

ג'יזס, תודה לאל שהרפואה של ימינו מאפשרת לנו לחיות עד אחרי גיל 35! \(=

הייתי ממש נדפק אם לא היה לי את הזמן הזה...!

*שפריץ של צבע*

(לאלו מכם שממש לא היה להם כוח לבדוק מה זו מכונת רוב גולדברג...)

... וגם לאלה שסתם אוהבים מוזיקה טוב ^^ )

אני שוקל ברצינות להרים כאן הצבעה לקוראים הקבועים שלי...

מעניין אותי לשמוע כמה מכם עדיין נהנים מהכתיבה שלי, שקיבלה גוון מאוד רציני ופילוסופי בזמן האחרון, וכמה מכם פשוט מחכים לפוסטים המצחיקים שלי.

תכלס, זה כנראה הרצף הכי ארוך שלי במוד הזה עד היום.

הממ...

טוב, גם אם הייתי מעלה כזאת הצבעה, בספק אם הייתי לומד משהו.

הבנתי שהקוראים שלי ביישני תגובות ^^

אויש, אתם כאלה חמודים קוצ'י-פוצ'י-פו! D; *מגרד לכם מאחורי האוזן*

אה, ולמרות שאי אפשר לסמוך עלי בשיט, נראה כאילו הפוסט הבא שלי יהיה פוסט מצחיק (=

אבל אל תתפסו אותי במילה! (אממ... יש מצב שביקשתי מכם כרגע שלא לגעת לי בבולבול? \= )

ההגדרה שלי למזל מעורב:

בדרך הביתה אני מוצא שמישהו זרק ספה בצבע שמתאים בדיוק לסלון שלי ולוקח אותה.

ברגע שאני פותח את הדלת לבית, אני מגלה שהתפוצץ הצינור שמתחת לכיור ושכל המטבח שלי מוצף במים.

אממ, טוב, למרות שבהתחשב בגודל הדירה שלי, "כל המטבח" הוא מסדרון קצר ברוחב של שני מגבים \(= כלומר שזה לא כזה נורא!

אז יש לי ספה חדשה בסלון (שקצת מסריחה משתן [??] וצריך לנקות אותה), והעמדתי בחוץ מלא גלילים רטובים של נייר טואלט מתוך תקווה שאחרי שהשמש תייבש אותם הם עדיין יהיו שמישים.

מספיק להיום.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך לתפור בובות של קקי.

ו... אממ, לחשוב על החיים, או משהו?

הממ.

... נאא אני רק אתפור בובות של קקי \(B

... נאאא פאק איט, אני הולך לישון.

לילה טוב!

אוהב,

פילו