קורה כל כך הרבה בחיים שלי שאני לא כותב עליו.
שאני לא מתעד.
לא באמת, לא עוד.
ואני רוצה להאמין שכל השינויים האלה הם צעדים לעבר מקום שבו אני באמת אוכל להרגיש בבית.
שלם.
או לפחות שלם עם השברים שלי.
חיים שבהם ימים לא מרגישים מבוזבזים
שבהם כל רגע, כל כאן, כל עכשיו
מרגיש נכון.
שאני מרגיש נכון.
היום חשבתי על הבית שלי.
אין לי בית עדיין, אז כשאני חושב על הבית שלי אני חושב על הבית שיהיה לי.
ישבתי באוטו אחרי נסיעה עם חלונות פתוחים. מוזיקה שקטה ונעימה ברדיו של הלילה. רוח קרירה שמרגיעה את הפרצוף המזיע והחם שלי.
כשדמיינתי את הבית שלי, ידעתי שהאוויר צריך לזרום בו. שאני צריך להיות מוקף בנוף. לא בחומות, לא בבניינים, באוויר זורם וחי ונע סביבי. בטבע שמתפרש מולי. שמיים. נוף. עצים.
אוויר.
תהיתי לעצמי איך זה יהיה לגדל ילדים בבית כזה.
האם אני, שלא מבחירה, אגרום גם להם לאהוב את הנוף הזה? האוויר הזה?
האם גם כשהם יתבגרו הם יתגעגעו לבית שכזה?
ואז חשבתי על אמא.
כלומר, אני לא גדלתי בבית כזה.
לי לא היה שדה ועצים וטבע מסביבי כשגדלתי.
אולי, במקרה הטוב, גינה אחורית פראית למחצה. פאקינג שכונת נוף ים בהרצליה, בואו.
ועדיין... הגעגועים האלו בי.
אמא גדלה בטבעון. אהבה את הטבע. את הנופים. הריחות של הפריחות. האוויר.
ואני? תכלס... נראה לי שנדבקתי ממנה.
האם הבית שאני מדמיין לעצמי הוא נוף הילדות שאמא אהבה והתגעגעה אליו? אותו הנוף שניסתה לשמור סביבה כשקנתה בית ליד השדות ברעננה? כשמילאה אותו בעצי פרי ופרחים מדיפי ניחוח? כשיצאה לטייל בשדות עם הכלבים?
אני אוהב לדמיין את הקו הזה
שעדיין מחבר ביני ובין אמא
כשאני רואה בראשי את הנקודות שמתחברות
בין אם הן אמתיות או סתם ניסיון נואש של המוח שלי לצייר לעצמי תמונה
אני מרגיש באמת שהיא עדיין חיה בי
וקיימת איתי.
מלווה אותי.
שאנחנו ביחד.