אוווהוהוהוהו, כן! הרגתי עכשיו זבוב שאני די בטוח שמתעורר כל לילה בשבוע האחרון ועושה לי בזזזזזים כאלה מעצבנים דווקא כשאני הולך לישון.
מה זה השטות הזאת? ממתי זבובים ערים ואקטיביים בשעה שכזאת?! מה הקטע שלו, הוא איזה זבוב ערפד...?? \(=
...
אהה 0=
... תנו לי רגע להכין יתד עץ קטנה מגפרור ואני חוזר אליכם.
...
*קול חלוש של חבטה בעץ*
*שפריץ מטורף של דם*
הנה אני שוב. תתעלמו, זה קטשופ. כן, אני עד כדי כך משקיע בבדיחות המפגרות האלה כאן.
א-ז!
הבוקר התעוררתי לקול השעון המעורר שלי וגיליתי שנרדמתי אתמול בלילה כשאני לבוש במדים כמעט מלאים, כולל נעליים צבאיות. הדבר הכי גועלי בעולם שיכול לקרות. התבאסתי לגמרי שישנתי ככה.
ואז הבנתי שטכנית, אני כבר לבוש, אז יש לי עוד רבע שעה לישון. ווהו! D=
האם זה מאזן את העובדה שישנתי לילה שלם עם מדים ונעליים?
אני אתן לכם להחליט...
אבל זאת עדיין דיקטטורה פה, אז התשובה היא "לא" P=
במשך כמעט שנתיים אני עולה על אותו אוטובוס כדי להגיע לבסיס תה"ש. קו 505. התחנה בערך שני מטרים מהבית שלי. אני חוזר על הרוטינה הזאת כל כך הרבה שאני בטח יכול לבצע אותה משינה. למעשה, אני די בטוח שביצעתי אותה כמה פעמים כבר מתוך שינה. בימים ההם שהתעוררתי יותר מדי כמו זומבי מכדי להבין שאני פועל על אוטומט.
אז מישהו רוצה להסביר לי איך לעזאזל הרמתי הבוקר את העיניים מהספר שלי באוטובוס וגיליתי שאני על קו 502 באמצע הדרך לתל-אביב?
קבעתי היום עם בת-דודה שלי להיפגש אחרי הצבא וללכת לאיזו חנות ספרים שעושה מכירת חיסול מתוך תקווה לאתר מציאות, אז במקום לחזור הביתה לקחתי אוטובוס שנוסע בעצלתיים לתל-אביב. כשהגעתי, התברר שהפגישה שלנו בוטלה.
אבל כיבינימאט, לא עניין אותי. החלטתי שאני אסובב את המצב לטובתי! אני אנצל את 45 הדקות הנוספות של הנסיעה באוטובוס שמחכה לי בדרך חזרה הביתה כדי להמשיך לקרוא את הספר שלי, שאני די נהנה לקרוא אותו עד עכשיו...!
כשהאוטובוס שלי הגיע, גיליתי שהוא מלא ושאני לא אוכל לקרוא את הספר, אלא אם בא לי להיות ההוא המוזר שמנסה לקרוא ספר תוך כדי עמידה באוטובוס. ולא. לא בא לי להיות ההוא המוזר שמנסה לקרוא ספר תוך כדי עמידה באוטובוס. ... ניסיתי כבר פעם. לא מאוד נוח.
אבל היי, שוב, אני יודע לסובב דברים בחיים לטובתי! הסכמתי לוותר על האוטובוס לחכות לאוטובוס הבא שיגיע כדי שאני אוכל לשבת בו ולקרוא כמו שצריך (=
... כמה מיותר לציין שגם הוא היה מלא?
בעקבות היום הזה יצא לי לחוות קצת דברים חדשים וקפצו לי כל מיני רעיונות לראש.
רעיונות למדריכים וקטלוגים הומוריסטיים למיניהם על סוגים שונים של בני אדם.
הנה הרעיונות למדריכים שחשבתי עליהם:
-"המדריך לטרמפיסט ב... אממ, רגע, למה זה נשמע לי מוכר?" - תיאור של כל טיפוסי הטרמפיסטים והשיטות השונות, הקונבנציונאליות והקצת-פחות-קונבנציונאליות-קצת-יותר-וואט-דה-פאק-למה-הבנאדם-הזה-קפץ-על-הגג-של-האוטו לתפיסת טרמפים. כולל בתוכו את "המדריך למתחמק מהטרמפיסטים", המאגד בתוכו את כל הטיפוסים המניאקים והשיטות שלהם לחלוף על פני טרמפיסטים מבלי לתת להם טרמפ.
-"אם היה לי שקל - המדריך לקבצן המתחיל" - תיאור של כל סוגי הקבצנים, השיטות וקהל היעד שלהם לאיסוף נדבות. כולל בתוכו את "המדריך לקמצן" שמתאר את כל התגובות האפשריות כמענה לשיטות השונות לקיבוץ נדבות.
-"המדריך המלא לכל סוגי האנשים בעולם!". באופן מפתיע, מדריך די קצר. מסתבר שיש רק שני סוגים של אנשים בעולם.
והנה המדריכים שאני לא באמת אכתוב לעולם כי הם דורשים השקעה ומחקר ומחשבה שאין לי ממש כוח או זמן לבצע אותם אבל היי זה גם ככה לא באמת משנה כי יש לי הרגשה שאי-שם מישהו בעולם כבר כתב אותם ובואו נודה בזה שכל דבר שאי פעם חשבתי שהוא המצאה מקורית שלי התגלה כמשהו שכבר קיים:
-ראה המדריכים הנ"ל.
הקטע המוזר הוא שכשחשבתי על זה, באמת אפשר לקחת את הקטגוריות הכלליות האלה כמו "סוגים של אנשים באוטובוס" או סוגים של אנשים בצבא", קטגוריות שלכאורה מכילות כמות עצומה של בני אדם, ולכתוב להן מדריכים פשוטים וסופיים שיכילו בתוכם תיאורים מדויקים של 99.999% מהמקרים. כולל המקרים יוצאי הדופן, שגם אותם ניתן לחזות אחרי קצת ניסיון.
זה נראה לי כל כך אבסורדי. שאפשר להגדיר ולצפות מראש התנהגות של בני אדם בצורה כזאת נכונה ומדויקת, וכל זה רק בהינתן הרקע למצב.
כלומר... מה, באמת?
זה מה שהמין האנושי הפך להיות?
קטלוג מוגדר מראש...?
אה, כמעט שכחתי. פה זה החלק שבו הפוסט נהיה רציני (=
שונאי-חפירות, גורו. גורורורורו!
הגורם העיקרי שבזכותו חשבתי על המדריכים הנ"ל הוא צפייה באנשים. People Watching, כמו שג'ק החביב קורא לזה (עוד על כך בוידיאו שלמטה).
אני צופה באנשים. יש לי את הקטע הזה. אני מאוד אוהב לראות סרטים ולחוות סיטואציות וחיים של אנשים אחרים מבחוץ. כששמים לי מצלמה ביד אני נהנה לצלם בני אדם במצבים אישיים כשהם חושבים שאף אחד לא מסתכל. רגעים קטנים של אינטימיות. כשאני נוסע באוטובוס, אני בוהה כל הזמן בחלון אבל בעצם מסתכל על ההשתקפויות של האנשים שבתוך האוטובוס. שפת הגוף שלהם, מה הם עושים.
זה מסקרן אותי.
ניצן חושב שזה הופך אותי לקריפ. אני לא אוהב כשהוא אומר את זה. זה פוגע, למרות שאני מבין שזה בטח משהו שנראה די מוזר מבחוץ...
קשה להסביר לו מאיפה זה נובע. שזה לא שום דבר מפחיד, אלא פשוט... לא יודע. ככה אני.
ניסיתי לחשוב לא מעט מאיפה זה מגיע.
אז בעבר חשבתי שאני טוב יותר מאחרים סביבי. שאני "צופה בכולם סביבי מלמעלה", או מה שזה לא יהיה.
בהתחלה זה היה בקטע חמוד, עאלק "שליח של אלוהים" שכזה, כאילו הגעתי הנה כדי לעזור לכולם לחיות חיים טובים יותר. משם זה התפתח לקטע רע, "שליח של השטן / אמא שלי ביום רע", כשהחלטתי שאנשים סביבי הם מטומטמים והתייאשתי מהם והתעצבנתי מהטמטום שלהם ומהעובדה שהם לא יכולים לראות דברים בצורה נכונה כמוני. אחרי זה נפגעתי ממשהו (לגמרי "מישהי") והתדרדרתי לתקופת ה-"שליח של אף אחד / פיצה", כשהבנתי שאני גרוע כמו כולם וסתם משלה את עצמי ברעיונות של גדולה.
נכון לעכשיו די חזרתי למוד הראשון, אבל כתוצאה מהניסיון השלילי אני מנסה להוציא ממני את כל היוהרה. ההגדרה "טוב יותר מאחרים" כבר לא נשמעת אפשרית.
אז החלטתי שאני פשוט... משהו אחר. דרך עילגת לניסוח, אבל זאת המסקנה כרגע.
בסרט הגאוני "דוגמה" של קווין סמית', מתארים את הסיפור של המלאכים לוקי ובארטלבי, שסרחו וגורשו מגן-עדן לנצח.
המטטרון, המלאך הראשי ודוברו של אלוהים (אותו משחק אלן ריקמן התותח. אם אתם חבר'ה צעירים, אתם... כנראה מכירים בתור סנייפ מהסרטים של הארי פוטר. אם כן וזה המקום היחיד שבו ראיתם אותו משחק, אני מבקש שתירו בי.) מסביר בתחילת הסרט את הסיפור של בארטלבי (אותו משחק בן אפלק, שמן הסתם אני לא מתכוון לשבח בסוגריים האלה.). הנה התרגום החופשי שלי לסצינה:
המטטרון: "הוא (לוקי) הקשיב לחבר שלו. גרגוריאני בשם בארטלבי. (הגרגוריאנים הם) אחת ממקהלות המלאכים (שבגן-עדן). הם מכונים "צופים". *מגלגל עיניים* ... נחשי מה הם עושים...".
אז סוג של ככה אני מרגיש.
"צופה". ולא בקטע המוזר של בנאדם מבוגר שעדיין מתנדב להיות חלק מתנועת נוער וללבוש מכנסיים קצרים בצבע חאקי. יותר כמו יישות שהמטרה שלה היא לצפות במה שקורה סביבה, בלי להיות מעל זה. אולי אפילו להיות מתחת לזה.
איזו דוגמה יותר טובה יש מבארטלבי, מלאך שסרח, כדי לתאר איך משהו שונה ולכאורה "עילאי" יכול להיות בעצם סתמי, ואפילו רע?
... בעצם, כשאני אומר "סתמי ואפילו רע", יש מצב שאני חושב על יכולות המשחק של בן אפלק.
הא \=
לא משנה.
בכל מקרה, אז זה אני.
אוהב להסתכל מה קורה סביבי. לשמוע סיפורים וחוויות של אחרים. להיות הצופה האובייקטיבי החיצוני.
הבעיה היא שתוצר הלוואי הוא שאני מרגיש לפעמים כאילו בחיים שלי לא קורה שום דבר.
שכל מה שאני עושה כל הזמן הוא להתעסק בחיים של אנשים אחרים, בלי לפתח חיים משל עצמי.
שאין בי שום דבר מעניין.
אבל זה לא נכון. סתם הרגשה שקופצת בי לפעמים.
עוד בעיה היא שיחד עם ה-"צופה האובייקטיבי" הזה שאני, נגרם גם איזשהו דיכוי של רגש. סוג של ניכור פסיכולוגי.
לדוגמה, אם מישהי תספר לי שהיא וחבר שלה נפרדו אחרי שנים שהם היו ביחד ושהיא הרוסה, המחשבה העיקרית שתעלה לי בראש תהיה משהו בסגנון "לא קרה כלום. אלה החיים. בקרוב היא תתגבר ותמצא מישהו אחר והכל ימשיך במסלול הרגיל שלו... אין לה באמת סיבה להיות עצובה. חבל שהיא מתעסקת בזה כל כך הרבה.". אני מאוד חזק באמפתיה, ככה שאני אוכל להבין את התחושה הרעה שלה, אבל יחד עם זה אני אחשוב שזה מטומטם.
הממ.
יום אחד אני אגרום לפסיכולוג מאושר אחד להתעשר.
ואז הוא בתורו יוציא את ההון שלו על פסיכולוג אחר בשביל להתגבר על השיחות שהיו לו איתי ^^
טוב, אני כבר עייף ומתחיל לכתוב דברים חסרי תוכן.
אז הנה שיר חמוד להפליא שתאר באופן הרבה יותר פשוט ועדין את הנושא שזיינתי עליו את השכל פה למעלה. Jack Johnson - People Watching:
אחחח...
חבל רק שכל הקטע הזה הוא לא באמת כזה חמוד ומתוק ונאיבי כמו שכל השירים של ג'ק ג'ונסון נותנים להרגיש ^^
לא לא. הקטע הזה הוא די קריפי (=
אגב, הוידיאו הראשון שאני מכניס ככה לבלוג. ריספקט.
אבל היי, השיר טוב והמוזיקה עושה נעים בבפנים, וזה מה שחשוב.
יאללה, לישון.
אוהב,
פילו-Watcher
(ג'יזס פאק, זבוב, זבוב! 0'= מה הוא עושה כאן?! מאיפה הוא הגיע??? החדר סגור כל הזמן! אעע, ידעתי, הוא ערפד!!! *בורח*)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
