תחת בגיל ההתבגרות.

דיברתי איתה, דיברתי גם איתה.

עכשיו הכל ברור, מובן ומוסבר.

עדיין קשה לי,

הזיכרון נחרץ בזיכרוני,

אבל החברות הזאת חשובה לי יותר מידי.

ת'אמת? אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייכן. מתאבדת?

למרות שחלק גדול מסיפור "פתירת הקשרים" הזה, היה להכיר בעובדה שחברה שהתקרבה אלי לאחרונה, לא ממש חברה. (תקעה לי סכין בגב וסובבה אותו לוידוי הריגה. כואב, אה?)

כ"כ מרגיז כל הצביעות הלא נגמרת הזאת.

אבל הקשר הכי גדול, שמתהדק מיום ליום כבר שנה, לא נפתר, ולא עוזב, ורק חונק וחונק יותר .

מה אני אמורה לעשות איתו?

אני כבר באמת לא יודעת.

להגיד את האמת?

ערב טוב לכולם,

טל.