תחת בגיל ההתבגרות.

מה קורה לי ?

כ"כ עצוב לי .

כ"כ רע .

בא לי להקיא !

להקיא את כל הרע הזה . (לא, אני לא אנורקסית ! להקיא נפשית .)

המועקה הזאת, שאין לי מושג מאיפה היא באה,

כ"כ כבדה,

עמוסה רגשות.

ביום שישי בערב כל הבנות הלכו לדנה.

אני ושוחי הגענו ראשונות ונרדמנו על המיטה של דנה (זוג סטלניות).

אחכך חן ועלמה הגיעו והתחילו לשים מוזיקה בקולי קולות ולהתעלל בנו. (זונות ! רציני, זה היה כ"כ מעצבן, אתן לא מבנינות ! כאילו, מה הבעיה להניח לנו לישון עד שכולם יבואו?! היינו ממש אבל ממש עייפות והיה לנו שעה לישון, בשביל שלא נהיה עייפות בלילה. למה????) יצאתי מהחדר מסטולה ועצבנית בטרוף!

הלכתי לשרותים והתחלתי לבכות כמו ילדה מפגרת .

למה?

אין לי שמץ !!!!!!!!!!!!

וזה כ"כ עיצבן אותי !!!

למה אני בוכה כל הזמן?!?!?!

למהההההההה??

אחרי כמה זמן גם ליי, נחמה ואולי עוד כמה בנות הגיעו.

יצאתי מהשרותים כי נחמה רצתה להשתין,

כולי בוכה.

הבנות מסתכלות עלי ולא אומרות כלום!!!!

לא שואלות, לא מתעניינות, כלום !

המשכתי לבכות ולבכות בכניסה לחדר של דנה.

הבנות עוברות ליידי, אחת אחרי השניה, מתעלמות, כאילו אני לא קיימת.

רק ליי החמודה אחרי אולי 18 פעמים שהיא עברה ליידי באה לשאול מה קרה.

עניתי לי בחנק דמעות " לא יודעת "

היא שאלה אם הן עשו לי משהו, או שקרה לי משהו, ועניתי "לא, לא קרה כלום, באמת."

"אז מה קרה?"

" לא יודעת"

אני אשקרה לא יודעת !!!!!!!

רע לי !

לא טוב לי !

ואני לא יודעת למה זה !

סעעמממק !!!!!!

וזה ממש לא פעם ראשונה שזה קורה לי !

אבל מה ממש עיצבן אותי,

זה שאתן רואות את חברה שלכן בוכה, ומתעלמות .

פשוט מתעלמות.

ואתן רואות אותי, ואני מסתכלת עלייכן, אבל לא תתעניינו בשלומה של חברה שלכן שבוכה ובוכה, אולי במשך שלוש שעות.

אש שורפת .

אש חזקה .

אש כואבת .

האש שבוערת בי יום וליל,

לא מרפה, לא עוזבת לרגע.

מתפשטת אט אט וחודרת אל קלי הדם.

יוצרת כעסים.

כעסים שנובאים מאי שקט.

אי שקט שנובא מחור.

חור בלב.

שמתוכו האש נובאת.

ככה הכל התחיל.

יש לי חור בלב.

חור כואב.

זה כמו פצע שלא מתרפא,

רק גדל,

גדל ומכאיב.

כאב נפשי, שלא מרפה לרגע.

לא עוזב,

רק כואב .

פוסט זה נכתב היום בבצפר.

(פריצת רגשות. זה תמיד קורה לי)

תעזבו אותי .

אין לי מנוחה.

אין לי רגע שקט.

רגע לעצמי,

לבד,

בלי מחשבות.

פשוט, אין !

אני יושבת בחדר,

סוגרת את הדלת,

מנסה לנקות את הראש.

מנגנת לי קצת בגיטרה,

שרה לעצמי,

אך המחשבות קופצות משומקום.

אחת אחרי השניה.

לא עוזבות לרגע.

הדמעות זולגות להן ככה סתם.

בלי סיבה מוצדקת.

הכאב כ"כ חזק !

והדמעות זולגות וזולגות ,

והגיטרה מפסיקה לנגן.

המחשבות מציפות את הרוש.

מלכלכות אותו עד אין סוף.

לא נחות לרגע.

אין שקט !

מחפשת, מחפשת,

אבל לא מוצאת .

לאן הוא נעלם?

ש-ק-ט ?

איננו עוד.

פשוט תעזבו אותי !

ההורים, החברים, האהבה שלא מוצאת את עצמה,

הלימודים, ההתמודדות שלי מול החיים, כל הריבים, כל העצבים,

הכל כ"כ כבד פתאום.

ובתוך כל זה,

מה נשאר?

ילדה קטנה שפעם הייתה תמימה,

שמחפשת את עצמה בתוך כל הרעש הזה.

בתוך כל הסבל הזה,

שלא נח לרגע.

לילה טוב לכולם,

טל.