כולנו זוכרים את הסצנה הזו? הקסומה,מ- Almost famous,בעברית כמעט מפורסמים,
הפסנתר מלטף את האזניים בנגיעות הקטנות והעמוקות שלו.
"the evening is over
במבטא אנגלי כבד בהתאם,
We hope you all enjoyed yourselvs,and we'll see you all againe in 1974.GOOD EVENING !
[מחיאות כפיים סוערות]
ואז זה מתחיל.אלטון ג'ון מתחיל לשיר את הפסקול בסצנה שלעתיד תהווה אחת מהסצנות הכי אהובות,מתוך סרט הקאלט שרק ניהיה נאהב יותר ככל שהזמן עובר.
הסרט,שמתרחש בשלהי שנות השישים סביב סצנת הסקס ,דראגס & רוקנ'רול,מדבר על ילד כשרוני ואינטילגנט מוזיקלי שמתלווה אל להקה בשם סטילווטר [מים עומדים] בתחילת דרכה בסיבוב
הופעות ומטייל עימם מקליפורניה עד ניו יורק.במהלך סיבוב ההופעות הוא נחשף לצד הלא כל כך יפה של עולם הרוק הנחשק.
כל זה עטוף באווירה קסומה ובמוזיקה טובה של להקות אגדיות ומה שנוצר מזה...עונג אמיתי.
בלרינה,יו מאסט האב סין הר דאנסינג אין דה סאנד.
כמה שהסצנה הזאת תמיד תרגש אותי.תחזיר אותי לזיכרונות,תגרום לי לחלום,לצחוק,לבכות,תעיר אותי,תעוור אותי,ותוליד אותי מחדש.
זה לא קורה הרבה.כלל לא.הקתרזיס הקולנועי הזה הוא שילוב קסום ומקרי בהחלט של גאונות צרופה,שבאה אלייך ונוגעת במקומות הכי עמוקים שלך ובתחושות הכי חבויות שלך.
במקרה הזה,הכל היה במקום.
מי שראה את הסרט יכול לדעת שהסצנה באה באופן מושלם.לקראת סוף הסרט,אחרי מסע ארוך ומפרך,באוטובוס,רגע לפני שהדמויות מתמוטטות ומאבדות את עצמן לחלוטין הן חוזרות למה שהופך אותן לחברים טובים - המוזיקה.
החיבור הזה בין המוזיקה שנכנסה בידיוק בזמן [שלא נדבר על העריכה המופלאה],לבין האווירה בין הדמויות המורגשת בסצנה,גורמת לך להיות מרותק למסך ולהתאהב.
פתאום,ברגע השיא של הסצנה,בו כולם שרים ביחד את הפזמון,זה מתפרץ.הכל מרגיש לך טוב,פתאום כל אחת מהדמויות נראית מלאך,האוטובוס הרעוע נראה זוהר,וכל השאר לא חשוב כי אותו הרגע הוא רגע מושלם,ומה שיבוא אחר כך כבר לא משנה,כי עכשיו הכל נפלא.
MAGIC.
האורגזמה החושית המתוארת באה מאוד מהר והולכת מאוד מהר,תחושה חלקלקה.חושפת את עצמה רק בפני מי שמוכן להיכוות טיפה,צריבה חמה אך עוטפת.
מה שנשאר אחרי התחושה אלו השרידים.השערות הצומרות והפעימות הנחלשות.
בפעם הראשונה שראיתי את הסרט,עם חברים טובים,שלרוב אנו מנעימים את זמננו בשעמום אינסופי חביב,לא הייתי מודעת לסטירה הרצינית שעמדתי לקבל.
וכשראיתי,הרגשתי שגיליתי משהו שנחסך ממני.
התמימות הבכלל לא תמימה שסובבת את הסרט לאורכה גרמה לי להבין שאני לא יודעת כלום,שאני אמשיך לא לדעת כלום ושאני פאקינג מאוהבת בכלום הזה.עד אז קבעתי גבולות ברורים בין אמת לשקר,בין טוב לרע,בין לבן לשחור,ושכחתי שהמציאות היא ההפך מזה.לפעמים לבן יכול להתלכלך,שחור יכול להתבהר,וטוב יכול להתכער. ואמת? אמת יכולה גם היא להתקפל והשקר יהיה הדבר הכי כנה שקיים.
ואז זה הציף אותי.ההבנה שיש עוד מקום לתקווה.אחד אחרי השני זה הכה בי כמו שק איגרוף.כשלפעמים,אנחנו חסרי ידע,והאופק נראה שחור,אנחנו אמורים לחיות את הרגע,המיוחל הזה,שהופך את הכל למושלם,שגורם לך לשכוח לרגע מהמציאות שרודפת אותך,ומהזמן שעובר מהר מדי.או לאט מדי.החפירה האינסופית הזו שאת כולנו מטרידה מדי פעם,החוסר ידיעה הזו שאנו כל כך רוצים שתיעלם,אנחנו לא מעריכים אותה מספיק.אנחנו רוצים לדעת הכל.על מי אני עובדת? אנחנו מתים לדעת! אנחנו נעשה הכל בשביל לדעת על עצמנו,על הסביבה,על אחרים,אבל..בחיים,כמו בחיים,אנחנו לא יכולים לעשות דבר מלבד לחיות כדי להבין.
ואז הסרט נגמר.
אתה מתעורר מהחלום המושלם שהרגע חלמת,אתה תקווה להירדם מחדש ולהמשיך את החלום בדיוק מהמקום שבו הוא נפסק..אבל כמובן..הרגע חלף.
אותה התחושה הנעלמת יכולה להשאיר בך מה שנקרא אופטימיות פנימית כזו,הערכה לדברים הקטנים והטובים.תלוי עד כמה האצבעות העדינות של הקסם הזה נגעו בך.[למרות שקשה לי להאמין יצור אנושי שלא יחטוף טיפת צמרמורת נעימה בצפייה..]
אצלי,התחושה השאירה,משאירה ותשאיר בי תקווה ואור בכל פעם שאצפה בכמעט מפורסמים מחדש.וזה סרט שלא יימאס ממנו.אתם יודעים למה? כי הוא בחיים לא יפסיק להיות רלוונטי.אמנם הסרט יצא לפני 11 שנה,הסרט עמד ועוד יעמוד במבחן הזמן.וזה כל היופי.אלו המדדים הקובעים יצירה טובה-עמידתה במבחן הזמן.
הסרט הזה,הסצנה הזו,והשיר הזה,עוד ימשיכו לעמוד שהאחרים יצלעו לעבר ה-Has been.
אם עדיין לא צפיתם בסרט,עשו טובה,זה הזמן לגלגל את שם הסרט ולמצוא קישור לצפייה ישירה,כי יש לכם מה שנקרא,זכות.זכות לחוות חוויה שאתם מתים לחוות.אתם פשוט עוד לא יודעים את זה עדיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
