כי דה בלק קיס זה מה שאני שומעת עכשיו אז תשמעו גם אתם.
לא,ברצינות,תשמעו גם אתם.
ושוב אני כאן.קשה לי להאמין,לרוב אני לא מתמידה בדברים שאני מתחילה והם נשארים עזובים ומתים שאגע בהם מחדש.
כמה דברים התחלתי ולא סיימתי,חח.ואו.רעיונות לספרים,רעיונות לסרטים,רעיונות לפטנטים,רעיונות לבלוגים [כשהייתי קטנה ונסחפת [בלשון המעטה] אחרי הסטייל העכשווי].
שמתם לב שהכל רעיונות? זה מן קטע כזה,לא נראה לי שרק שלי.אנחנו אוהבים לחשוב על דברים שאנחנו יודעים שבחיים לא נתייחס אליהם ברצינות ובחיים לא נממש אותם באמת.מן פנטזיות רגעיות כאלה שתמיד יהיו בגדר ה"סתם" וה"רחוק" וה"חלום".
אנחנו אוהבים להישאר במה שנקרא הבועה הקטנה והשקופה שלנו [יש אנשים שאצלהם היא אטומה,לכו תבינו אותם.] וכולנו מפחדים לנפץ את הבועה הזו.שמא נתפוצץ ביחד איתה.אנחנו מפחדים לנסות,להכיר.איפה שאנחנו נמצאים נראה מאוד נוח. אנחנו מתעצלים ולא מעזים ומנסים בכלל לעוף טיפה רחוק יותר כדי לחקור את מה שלא הכרנו עד עכשיו.כל מה שנראה אצלנו בגדר תעלומה.אנחנו מעדיפים את הקיים והמוכר.
ומה אנחנו צריכים יותר מזה? בשביל מה לצאת החוצה ולנסות דברים חדשים אם יש לנו הכל בתוך מסגרת החיים המקובעת שלנו? בשביל מה באמת? אני לא יודעת.יש אנשים שיגידו שלהכיר ולחוות זה לא מזיק.ויש אנשים שיגידו על זה האמנם.
אנחנו לא באמת נתפוצץ.מקסימום נתערער טיפה משוק ההכרה של כל מה שלא הכרנו.שגם זה מרתיע,אבל הכרחי.מי לא היה רוצה מדי פעם לחוות טיפה מעבר?
להשיג איזו פסגת ריגוש קטנה שתוכיח לנו שאנחנו מסוגלים?.
until next time.
i get so lost inside the rooms inside my mind.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
