אתה כל כך מיוחד,
וכל כך מפוחד
ואל תדאג לדבר,
אתה תיהיה כך גם מחר.
אתה יושב וכותב,
לא כל כך מתלהב
אל תדאג לדבר
תישאר כזה מוכשר גם מחר.
והם יותר מיוחדים ממך
והם לא מפחדים ממך
והחכמה נוזלת להם מהאזניים.
והם יצירתיים ממך
הם לא מתלהבים ממך.
אך אל תדאג לדבר,
הם לא יהיו כך מחר.
מצטערת
שאני לא יכולה לגרום לך לשכוח.
שאני לא יכולה לגרום לך לעופף לרגע ממה שעובר לך בראש.
מצטערת שאני לא מבינה על מה את חושבת,
כשאת נראית אבודה ובכל זאת ממוקדת.
הלוואי והייתי כמוך.
מצטערת שאני אומרת את זה כך,
אולי לא נעים לשמוע כל כך דברים טובים על עצמך.
אולי כי במראה הכל שונה,וזה כבר לא כמו שזה נראה.
אבל מבחינתי הכל היה פשוט מושלם.
מצטערת,שלא אהיה כמוך לעולם.
only love,
can make it rain
the way the beach is kissed by the sea.
אמנם אני לא יודעת כלום עכשיו,[בזמן האחרון כל מה שאני יודעת זה שאני קמה בבוקר והולכת לישון בלילה ללא כל מודעות מה לעזאזל אני עושה במהלך היום].
אבל אני מבינה שהחוסר ידיעה הזאת באה מהרצון לדעת.
אולי אני רוצה יותר מדי.
את נראית לי אבודה.
אני רוצה יותר מדי.
מענישים אותי על יצר הסקרנות.
אני צריכה לתת לזה להיות.
ואני מפחדת.
לפני כמה ימים,הרגשתי הרגשה בפעם הראשונה בחיים שלי, שאני לא רוצה להרגיש יותר שוב.
והיא הייתה רגשה כזו שאני אפילו לא יכולה להסביר,אני רק יודעת שאני לא רוצה להרגיש אותה שוב.
ערבוב של התפרקות טרייה כזו,שמרגישים אחרי שאומרים הכל,והרגשה כזו שמרגישים כששומרים הרבה דברים בבטן.
הרגשה של הכל והרגשה של כלום.וביחד זה יצר חור שחור אחד שמשך את כל כולי פנימה וגרם לי להרגיש כמו רוח מרחפת.
אני רוצה לבכות,אבל בכיתי כבר.ואת כבר בכית?
ראיתי דמעה.
למה שמחתי כשראיתי את הדמעה הזו?
לכי תדעי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
