סיפורים במדבר

אני מנסה לשרוק, אבל הפצעים על השפתיים מפריעים ומכאיבים, אז אני מפסיק ומסתפק בלהניד את הראש, בכל מקרה, המוזיקה הטובה היא זאת שבפנים, לא?

Always look on the bright side of life.

עודד מציץ עם הראש מבעד לדלת. "מה העניינים?", ככה זה כששורקים, הדברים הטובים מגיעים, זה בטוח, תנסו. עודד נכנס ואני מרגיש כמו כל פעם, איך הלב שלי קופץ קצת. מתולתל עם סימנים לאדמוני, תמיד לובש חולצה קרועה על הגוף השזוף שלו מעבודה בשדה ומלווה בג'ינס וסנדלים. אני כבר לא מנסה לשנות את הלבוש שלו. והדבר שהכי עושה לי את זה הוא החיוך של מלאך שלו. כשעודד מחייך, יש לו את גומות החן הכי נפלאות, לא נראה לי שאני צריך להמשיך בקו הזה, אחרי יהיו לי פה בעיות.

If life seems jolly rotten, There's something you've forgotten,

And that's to laugh and smile and dance and sing.

,עודד מחייך את החיוך הנפלא שלו וחוצה את החדר אלי, הוא מלטף אותי כמה שאפשר ונותן נשיקה על הלחי, וגם מרים יד, קצת חלשה, לעזאזל, ומלטף ברכות את הלחי שלו. הוא מסתכל עלי ומחייך "ממשיכים עם הדיאטה, אה?" הוא שואל. רק החברים הקרובים ביותר שלו ואני היו יכולים לדעת שהוא בעצם בוכה מבפנים. "מקנא, אה?" אני ממשיך ומשחק את ההצגה. אנחנו יושבים ומדברים שעות. המשיכה בינינו חזקה כמו קודם ועומדת תלויה וברורה באוויר, למרות המחלה שלי, חבל רק שאף לא יכולנו ממש להסתדר ביחד לתקופות ארוכות. אבל זה כבר בעבר, שנינו כבר לא שייכים אחד לשני – לא שזה מנע מאיתנו משהו.

אני עדיין זוכר את הלילה שהוא בא אלי בוכה וסיפר שהוא גם. זה היה כשהייתי עם צחי וכבר גרנו ביחד. אח"כ אני הלכתי ונבדקתי. לא, אני לא כועס, רק עצוב.

When you're feeling in the dumps, Don't be silly chumps. Just purse your lips and whistle. That's the thing

הלב שלי תמיד דופק מהר יותר כשהוא שם, בסכ"ה אהבה ראשונה, לא פשוט. חמש-עשרה דקות לפני השעה היעודה, עודד מסתכל בשעון, זה כבר חלק מהטקס, שנינו יודעים. הוא ממלמל התנצלות ריקה ויוצא. שנינו יודעים שצחי עומד להגיע.

ורד נכנסת ויוצאת מדי פעם.

For life is quite absurd And death's the final word.

You must always face the curtain with a bow.

צחי מגיע, כמו תמיד מהוסס. הוא מחזיק לי את היד וכמו תמיד, העיניים שלו מלאות דמעות. החלק הגרוע בזה, הוא שהוא באמת מצטער עלי. לי היה בהתחלה קשה להסתכל עליו. הרי בגדתי, כן, בגדתי, בו כל כך הרבה פעמים, אבל הוא סלח, הוא תמיד סלח, גם על הבגידה האחרונה הנוראה מכולם.

Forget about your sin. Give the audience a grin. Enjoy it. It's your last chance, anyhow. So,...

יכולת הסליחה הזו תמיד מדהימה אותי. אני אוהב אותו כל כך בגללה. צחי באמת אדם יותר מדי טוב בשבילי. הבעיה היא שאף פעם לא הצלחתי להתגבר לגמרי על עודד..

Life's a piece of shit, When you look at it. Life's a laugh and death's a joke it's true

המשפחה מבקרת גם, אחר הצהריים, כלומר, אחותי ואמי. אבא שלי מעולם לא הרגיש נוח ועכשיו הוא מסתפק בלשלם על החדר והטיפולים, שזה די הרבה למען האמת, אולי הוא בכל זאת מרגיש משהו כלפי. אמא שלי ואחותי שואלות מה קורה ומה נשמע. הכול למען גמילות חסדים, הכול נסלח לי עם המחלה.

You'll see it's all a show. Keep 'em laughing as you go.

אני הולך לישון אבל בגלל הכאבים מתעורר די מוקדם, לפני הזריחה. שרי וורד מתחילות את המשמרת שלהן היום בסיור המסדרונות הרגיל.

 יש משהו מעניין עם כל הקשתות והאדריכלות של בית החולים הזה. אם נמצאים בנקודה מסוימת האקוסטיקה המצוינת גורמת לך לשמוע את כל מה שנאמר במסדרון, בוא נגיד, במרחק של חמישים מטרים ממך.

"...כזה בחור יפה" אומרת ורד.

שרי נאנחת "כן, חבל" אני יכול לשמוע את ההשלמה בקולה. "גם אתמול לא בא אף אחד, נכון?"

"כן." עונה וורד, מוטרדת. "מי אלו עודד וצחי שלו?"

האנחה של שרי נשמעת שוב. "חברים שלו, אני לא מכירה, הם היו שניהם באותו זמן בחדר 17 כמה חודשים לפני שהגעתי."

"אוה" ורד אומרת, מבינה.

אני מוריד את הראש אל הכר, שם את האוזניות ומגביר את המוזיקה.

Just remember that the last laugh is on you.

אני שוכב בשקט בחדר ומביט איך הנקודה הראשונה של הזריחה מופיעה. בקרוב השמש תשטוף את כל החדר.

יום חדש.

Always look on the bright side of life!

שורק.