פסיכולוג בחנות ספרים

מוות הוא דבר מתעתע.

היום הכנו את התיקים ואת השקיות לטיול שכל כך היינו צריכים, הולכים עם 6 חברים, 2 זוגות ו2 רווקים לעשות קומזיץ, ולישון בטבריה, ולטייל למחרת.

אנחנו נאחר, הם אמרו לנו, נגיע לקראת 4.

בשעה 4 ורבע לערך, הכול מוכן, מחכים שהם יבואו לקחת אותנו מיום הזיכרון ליום העצמאות, מהשגרה לשבירה שלה, ואשתי מקבלת טלפון.

סבא שלה, בן 92, נפטר בשלווה על הספה מול הטלוויזיה. ההלוויה היום.

אז אדם מתכנן וה' צוחק. או בוכה.

החלק הקשה ביותר בהלוויה, ללא ספק, הוא החלק בו מניחים את הגופה בתוך הקבר. הגופה מדלדלת, רפויה, של אדם שתמיד זוכרים אותו כחזק יותר, שולט בעצמו, ומבינים שהוא לא שם יותר. לעיתים, מוסטת כבדרך אגב הטלית המכסה אותו, ורואים סנטימטר מהראש שלו, שמוט על הכתפיים. הוא מת, הוא לא שם.

והמוות מאחד, ומרעיב, ושומעים עליו סיפורים ויודעים שהם נכונים, כי מכירים אותו. שהוא היה צלול, שהוא היה שליו, שהוא שרד את השואה במחנות עבודה, ועלה לארץ, והקים משפחה ענפה ובה ועליה גאוותו, והמורשת שהוא השאיר, של עקשנות ושל כוח.

ומתאחדים ואוכלים, ויש מין חמימות באוויר, וכולם מנוחמים מהעובדה שזה קרה בשקט, שהוא לא סבל, וכמה שזה בעצם אופייני לו.

כמובן שאני מבואס מהעובדה שאנחנו לא הולכים לטיול, אבל לא הנחתי לזה להטריד אותי באמת. צריך להתמודד עם היום כפי שה' החליט שהוא יהיה, ומה יהיה מחר? אולי הולכים לעל האש אצל אח של אשתי, אולי היא תבוא לסייע כאן בשבעה ואני אשאר בבית לשמוע את חידון התנ"ך, והחיים ממשיכים כל כך מהר, עד שכמעט אני לא זוכר את האבן הענקית ששכנה לי בגרון כשכיסיתי את הקבר, איזו אבן? על איזה קבר?

ההצגה חייבת להימשך, אומרים, אבל אני חושב שזו לא הצגה בכלל, זה אמיתי לגמרי, וזה באמת יימשך, וכל כך מהר...