פסיכולוג בחנות ספרים

איך נדירה התחושה הזו של שלווה.

אני מגיע הביתה מהעבודה, לא עייף מדי. הבית מסודר, ריק, בחוץ יש מדורות, ובפנים האוויר לא זז.

אני מתיישב לי לאט, פתאום נזכר שמותר להישען אחורה ולא לחשוב רגע, לא לתכנן, לא לעשות, רק לנוח.

כל כולי קורא לי כאשר אני עושה את זה ואומר: 'מה אתה יושב לך? לך תכתוב את העבודה, לך תקרא את המאמר, לך תשלח את המייל!'

ובאמת זה קשה מאוד לעשות את זה. ולמרות זאת, אני אנסה, ובאמת שזה לא קל לי.

אז עכשיו, 5 דקות של שכיבה על הספה תוך נסיון בעיקר לא לחשוב על כלום.

(כעבור 5 דקות:)

וואו, זה היה ממכר. וזה מדהים לראות עד כמה דפוס המחשבה של 'צריך' ו'להספיק' דומיננטי אצלי. העיניים שלי עברו על הספריה שלנו, ופתאום רציתי לקחת איזה ספר ולעיין בו קצת, וכשהסתכלתי על הכלים לייבוש, רציתי לשים אותם בארון, אבל לא כי 'צריך' אלא כי זו הדרך שלי להביע את האהבה שלי לבית שלנו (כן, ממש כך!), ונזכרתי בחלום, ובמסע אל התת מודע שלי שעשיתי לפני חודש ויוקדש לו פוסט נרחב. לפתע בשקט הזה יכולתי להקשיב לגוף שלי, והוא אמר שהוא קצת רעב אבל לא ממש, ושמתאים לו איזה סלט בעוד חצי שעה, אם בא לי.

זה כמו מדיטציה, ואני פשוט מופתע עד כמה זה היה אפקטיבי, רק לשבת, לנוח, להקשיב לעצמי. תמיד יש כל כך הרבה רעש מסביב, בעבודה, בלימודים, באוטובוס, ובשביל לשכוח מהרעש הזה שמים אזניות של MP3 שמכניסות רעש אחר כדי שלא נשמע את הרעש ההוא, מגוחך קצת, לא?